הנשיא א' גרוניס:
1. ענייננו בשתי עתירות בהן מבוקש כי ייאכפו צווי הפסקת עבודה וצווי הריסה לגבי בנייה בלתי חוקית במאחז "חרשה" שנמצא בסמוך ליישוב טלמון, ובמאחז "היובל" ליד היישוב עלי.
2. העתירה הראשונה (בג"ץ 9051/05), שהוגשה בשנת 2005, עניינה בשישה מבני קבע שהוקמו ללא היתר במאחז חרשה, ובשנים עשר מבני קבע שהוקמו ללא היתר במאחז היובל. המאחז חרשה הוקם בשנת 1995 על אדמות סקר, בסמוך לישוב טלמון, ומתגוררות בו כיום עשרות משפחות. ביובל החלה הבנייה בשנת 1998 כהרחבה של הישוב עלי, ואף בו מתגוררות עשרות משפחות. הבנייה במאחז היובל נעשתה בחלקה על אדמות מדינה, בחלקה על אדמות סקר ובחלקה על אדמות בבעלות פרטית. לכלל המבנים הוצאו צווי הפסקת עבודה וצווי הריסה, ובמסגרת העתירה ביקשו העותרים לחייב את המשיבים 4-1, המיוצגים על ידי פרקליטות המדינה, לפעול למימושם. המועצה האזורית מטה בנימין צורפה כמשיבה (להלן – המשיבה 5), ובהתאם להחלטות בית המשפט, צורפו לעתירות גם הנהלת היישוב חרשה ותושביו, תושבי המאחז היובל ועלי – אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתית (להלן – המחזיקים). ביום 23.11.2005 נתן בית המשפט (הנשיא א' ברק והשופטים א' לוי וא' גרוניס) צו על תנאי כמבוקש בעתירה.
3. העתירה השנייה (בג"ץ 2759/09), שהוגשה בשנת 2009, עוסקת בכביש המחבר בין מאחז היובל ליישוב עלי. הכביש נסלל ללא קבלת היתר על אדמות סקר ועל אדמות בבעלות פרטית. העותר, ראש מועצת הכפר קריות, עתר למתן צו ביניים וצו על תנאי לאכיפתם של צו הפסקת העבודה וצו ההריסה שהוצאו לכביש, הנמצא על שטח הכפר. ביום 5.4.2009 נתן בית המשפט (השופט ח' מלצר) צו ביניים האוסר על ביצוע עבודות בנייה בכל הנוגע לכביש נשוא העתירה. עבודות הסלילה המשיכו גם לאחר מתן צו הביניים, וביום 6.4.2011 נתן בית המשפט (הנשיאה ד' ביניש והשופטות מ' נאור וא' חיות) צו על תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא ייהרס הכביש האמור, ומדוע לא יינקטו צעדים נגד מפרי צו הביניים. בעקבות כך, נפתחה חקירת משטרה בנוגע להפרת הצו, אולם בסופו של יום נסגר התיק בעילה של חוסר ראיות.
4. במרוצת הזמן, טענו המשיבים 4-1 כי נוכח ממצאי הסקר הראשוניים בנוגע לאדמות עליהן מצויים המבנים והכביש, בכוונתם לפעול להסדרה תכנונית של המאחזים ולהכשרת הבנייה. בעקבות הממצאים, נחתמו ביום 26.6.2011 על ידי הממונה על הרכוש הממשלתי באזור יהודה ושומרון (איו"ש) תעודות המכריזות על מקרקעין באזור חרשה ובאזור היובל כאדמות מדינה, לפי סעיף 2ג לצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מספר 59), התשכ"ז-1967. בחרשה, כלל המבנים נשוא העתירה נכללו בשטח ההכרזה. במאחז היובל, רובם המוחלט של המבנים נכללו בשטח ההכרזה, מלבד חלקים משני מבנים ומבנה שלם נוסף, כמו גם חלקים מן הכביש שנסלל. לגבי אלה, הוכרע בהליכי הסקר כי מדובר בקרקעות עליהן לא ניתן להכריז כאדמות מדינה. המשיבים 4-1 הצהירו כי בהתאם לסדרי העדיפויות שהוצגו, בכוונתם להסדיר את הבנייה המצויה על אדמות מדינה, ולפעול למימושם של צווי ההריסה ביחס למבנים המצויים על קרקע פרטית, תוך מציאת פיתרון הולם למשפחות המתגוררות בהם. יצויין, כי באחד המבנים האמורים מתגוררת משפחתו של רס"ן אלירז פרץ ז"ל, אשר נפל בעזה ביום 26.3.2010. במהלך הדיון, ציינו העותרים כי נוכח הנסיבות הטרגיות, הם אינם עומדים על אכיפתם של צווי ההריסה ביחס למבנה זה.
5. על ההכרזה בדבר היות הקרקע רכוש מדינה הוגשו עררים לועדות העררים באיו"ש. בהודעתה מיום 29.4.2014 עדכנה המדינה כי הערר הנוגע ליישוב חרשה נדחה על ידי וועדת העררים. יש לציין כי ערר זה אינו מתייחס לחלקות עליהן נבנו המבנים מושא העתירה. עם זאת, המשיבים 4-1 הבהירו כי הסדרת מעמדו של היישוב חרשה עוכבה עד לסיום הליכי הערר. נכון למועד זה, ככל הנראה טרם ניתנה הכרעה בערר השני, הנוגע להכרזה על קרקעות במאחז היובל כאדמות מדינה. בערר זה כלולות חלקות עליהן מצויים מבנים נשוא העתירה, כמו גם חלקים מהכביש מושא העתירה השנייה. לפיכך, לקבלתו של ערר זה עשויות להיות נפקויות לעניין האפשרות להסדיר את הבנייה במאחז. יצויין, כי מהודעותיהם של המשיבים 4-1 עולה כי מתקיימת בחינה האם נדרשים הליכי סקר לגבי שטחים נוספים באזור מאחז היובל בכדי לייצר רצף טריטוריאלי אשר יאפשר את הסדרת היישוב והגישה אליו.
6. עמדת העותרים היא כי יש להפוך את הצו על תנאי למוחלט בשתי העתירות, שכן על אף שהעתירות תלויות במשך מספר שנים, אין אפשרות ממשית להכשרה של הבנייה בעת הנראית לעין, תוך סיום משוער של ההליכים הסטטוטוריים עליהם מכריזים המשיבים 4-1. לדבריהם של העותרים, כל האמור בהודעותיהם המעדכנות של המשיבים 4-1 נועד בכדי לדחות את מימוש צווי ההריסה, שכן עד למתן היתרי בנייה נדרשים עוד שלבים רבים שטרם החלו. בנוסף, לגישת העותרים, מעמדת המשיבים 4-1 ברור כי לא קיים רצף תכנוני המאפשר להכשיר את הבנייה במאחזים, ואף לא התקבלה החלטת ממשלה הדרושה לכך, על פי הנטען. בפרט, מדגישים העותרים, כי אין לקבל את עמדת המשיבים 4-1 בדבר השהיית האכיפה של צווי ההריסה ביחס לבנייה על אדמה אותה לא ניתן להסדיר, עד לקבלת החלטה בדבר היתכנות תכנונית של יתר המאחז.
7. עמדת המשיבים 4-1 הייתה כי יש לבצע את אכיפתם של דיני התכנון והבנייה בהתאם לסדרי עדיפויות הנקבעים על ידי רשויות האכיפה לפי המשאבים העומדים לרשותם ושיקולי מדיניות. סדרי העדיפויות פורטו בתצהיר משלים שהגישו המשיבים 4-1 ביום 28.10.2008. יצויין, כי סדרי העדיפויות אף עמדו בבסיס עמדתם של המשיבים המיוצגים על ידי פרקליטות המדינה בכל הנוגע לאכיפתם של צווי הריסה בעתירות נוספות (ראו, לדוגמה, בג"ץ 8887/06 אל נאבות נ' שר הביטחון, פיסקה 13 (2.8.2011)). בראש סדר העדיפויות מצויים מבנים שנבנו בניגוד להחלטות שיפוטיות, מבנים על קרקע בבעלות פרטית או בנייה בלתי חוקית שבוצעה לאחרונה ובפרט לאחר שנת 2001. לפיכך, טוענת פרקליטות המדינה, כי מרבית המבנים נשוא העתירה מצויים בעדיפות נמוכה מבחינת אכיפה של צווי ההריסה. זאת, על אחת כמה וכמה מאחר שישנה כוונה להסדיר את הבנייה ביישובים. בכל הנוגע לכביש, טענו המשיבים 4-1 כי בכוונתם להרוס את קטעי הכביש שנבנו על קרקע שאינה בבעלות המדינה, אולם מאחר שזו דרך הגישה היחידה למקום, יש לדחות את ביצועו של צו ההריסה עד להכשרתה של דרך חלופית. לגישתם, יש להמתין גם עם מימושם של צווי ההריסה הנוגעים לבתים המצויים על קרקע שלא הוכרזה כאדמת מדינה, תוך מתן אפשרות לסיום ההסדרה הכוללת של הבנייה ביישובים.
8. טענותיהם של המשיבה 5 והמחזיקים השונים חופפות במידה רבה, ועל כן נציגן במאוחד. עמדתם היא שבעקבות סיווגם של רוב המקרקעין האמורים כאדמות מדינה, ונוכח הכוונה להסדיר את הבנייה, אין בסיס לעתירות ודינן להימחק. לדבריהם, אף אין צורך בקבלת אישור הממשלה להקמת המאחזים, המצויים בסמיכות ליישובים קיימים וכהרחבה להם. הם מדגישים כי המאחזים נבנו תחת מצג של רשויות השלטון כי מדובר במאחזים חוקיים, כך שיש להעדיף את אינטרס ההסתמכות שלהם על פני עיקרון חוקיות המינהל ולהשתיק את הרשויות מלטעון כי יש להרוס את הבתים. כך או כך אין מקום, לטענתם, להתערב במדיניות האכיפה ובסדרי העדיפויות של הרשויות המוסמכות כפי שהוצגו בעמדת המשיבים 4-1, המעמידים את מימושם של צווי ההריסה ביחס למבנים אלה בעדיפות נמוכה. לגישת המחזיקים, אף אין לחייב הריסתם של בתים המצויים על מקרקעין שלא הוכרזו כאדמות מדינה, שהרי יש בנמצא חלופות נוספות להתמודדות עם המצב, כדוגמת השתת תשלום הוגן לטובת בעל הקרקע, ככל שיבוא יום ויוכח כי אכן קיימים בעלים שזכותם קופחה. באשר לעתירה השנייה, נטען כי כביש הגישה נפרץ על ידי צה"ל מסיבות ביטחוניות, וזאת על גבי תוואי שביל שהיה קיים שנים רבות.