עתירה של אם ובתה לקבלת מעמדבישראל מכוח חוק השבות

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.       עניינה של עתירה זו בסירובו של המשיב להעניק לעותרות (אם ובתה הקטינה) מעמד בישראל מכוח חוק השבות, התש"י-1950.

2.       העותרת 1 (להלן - העותרת) היא אזרחית אוקראינה אשר נישאה, בשנת 1985, לולנטין גורסקי המנוח ובשנת 1991 נולדה בתם, היא העותרת 2 (להלן - הבת). ביום 29.07.04 נכנסו העותרת ובתה לישראל באשרת תייר התקפה למשך חודש ימים, על מנת לבקר את אימה של העותרת, שהיא אזרחית ישראלית מכוח נישואיה לאזרח ישראלי.

העותרת ובתה המשיכו לשהות בישראל לאחר שפג תוקפה של אשרת התייר שלהן, וזאת למרות שבקשותיהן להארכת את אשרות התייר שלה נדחו על-ידי המשיב ונדרש מהן לעזוב את ישראל. כמו כן, ביום 4.04.05 הוצא כנגד העותרת צו הרחקה, והיא נעצרה ושוחררה באותו היום, לאחר שהתחייבה לצאת מהארץ עד ליום 30.4.05 לאחר שהציגה כרטיס טיסה. עם זאת, גם לאחר מכן המשיכו העותרת ובתה לשהות בישראל.

במשך שהותן בישראל, פעלו העותרת ובתה בדרכים שונות בניסיון לקבל מעמד חוקי בארץ. העותרת פעלה, בראשונה, במסלול של קבלת מעמד בישראל מכוח נישואין לאזרח ישראלי, נובק יפים, לו נישאה ביום 10.10.04, כחודשיים וחצי לאחר כניסתה לישראל, בנישואי הרפובליקה הדומיניקאנית. בקשה זו נדחתה על-ידי המשיב מהטעם שבמועד עריכת הנישואין שהו שני בני הזוג בישראל, ולפיכך תעודת הנישואין שלהם אינה תקפה.

משדרך זו לא צלחה, פעלה העותרת במישור אחר, והגישה בקשה לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות, בטענה של נישואיה לולנטין גורסקי, לו נישאה ברוסיה ב-1985, ואשר נפטר ברוסיה בשנת 2003, בלא שעלה אי פעם לישראל. טענת העותרת הינה כי גורסקי הינו יהודי ולכן היה בחייו זכאי שבות, ולפיכך היא זכאית שבות מכוח נישואיה לו, ומכוח היותה אלמנתו. משרד הפנים דחה בקשה זו של העותרת, וקבע כי לא הורם הנטל להוכחת יהדותו של גורסקי. בעתירה שלפנינו מיקדה העותרת את טענותיה לעניין זכותה למעמד בישראל מכוח זכות השבות.

      במאמר מוסגר יצויין כי לא עלתה בהקשר לעתירה זו שאלה עקרונית בדבר היחס בין טענתה של העותרת להיותה בעלת מעמד מכוח נישואיה "החדשים" לאזרח הישראלי יפים לבין טענתה להיותה בעלת מעמד מכוח שבות עקב נישואיה לגורסקי המנוח שנטען להיותו יהודי.

טענות העותרת

3.         העותרת טוענת כי בעלה המנוח גורסקי, היה יהודי וזכאי למעמד בישראל מכוח חוק השבות, ועל כן גם היא ובתה זכאיות למעמד זהה, על-פי סעיף 4א לחוק. בהקשר זה נטען כי בשנת 1995 קבע בית המשפט באוקראינה, בהתאם לבקשתו של גורסקי, כי יש לשנות את הרישום הקיים במירשם האוכלוסין, ולרשום את אימו שנפטרה בשנת 1962, כיהודיה. העותרת טוענת כי אף שלא הכירה את הורי בעלה המנוח, שנפטרו לפני נישואיהם, בעלה ציין בפניה כי הם היו יהודים, למרות שנרשמו כרוסים, וזאת כדי להתגונן מפני גילויים אנטישמיים כלפיהם. לחיזוק טענה זו צירפה העותרת תצהיר של פרנוס דמיטרי, בעלה של אם העותרת, בו הוא טוען כי היתה לו היכרות עם הורי גורסקי, וכי הם היו שניהם יהודים. עוד טוענת העותרת כי בעלה המנוח השתתף באופן פעיל בחיי הקהילה היהודית בעת מגוריהם בעיר שפולה שבאוקראינה, והוא אף עבר ברית מילה, למד בישיבה ושמר דיני כשרות.

טענות המשיב

4.         המשיב טוען כי יש לדחות עתירה זו, הן על הסף והן לגופם של הדברים. לגופם של דברים, אין בקביעת בית המשפט באוקראינה בדבר שינוי רישום האוכלוסין ורישום אימו של גורסקי כיהודיה, כדי להוכיח את זכאותה של העותרת למעמד על-פי חוק השבות. זאת במיוחד, מאחר שקביעת בית המשפט באוקראינה הייתה מנוגדת לעמדת מנהלת משרד הרישום האוקראיני, ונסמכה על עדותם של גורסקי עצמו ושתי עדות נוספות שהיו בעלי ענין. המשיב מציין עוד כי בשנת 1996, לאחר שינוי המרשם, פנה גורסקי לקונסוליה הישראלית באוקראינה בבקשה לעלות לישראל, תוך שציין כי אמו יהודיה ואביו רוסי. אולם בקשתו נדחתה מהטעם שלגישת הרשות הישראלית, הוא לא הרים את הנטל להוכיח את זכאותו, ולא הציג ראיות אובייקטיביות נוספות מעבר לתעודות החוזרות שהוצאו בעקבות החלטת בית המשפט באוקראינה. המדינה הדגישה כי לאחר שבקשתו נדחתה הוא לא הגיש בקשה נוספת בעניין זה, ולטעמה, יש בכך כדי להצביע על כך כי קיבל את הדין וזנח את טענת זכאותו למעמד מכוח חוק השבות. טוענת עוד המדינה כי תצהירו של דמיטרי, האומר כי שני הוריו של גורסקי הם יהודים, אינו אמין בעיניה מאחר שהוא אינו מתיישב אפילו עם הצהרת גורסקי עצמו, לפיה, השתייכותו הלאומית של אביו היתה רוסית. לאור אלו, טוען המשיב כי לא הורם הנטל להוכחת יהדותו של גורסקי, ומכאן, שלא הונח בסיס לזכאותה של העותרת למעמד על-פי חוק השבות.

מעבר לכך, טוען המשיב כי בהתנהלות העותרת עצמה יש כדי להצדיק את דחיית העתירה על הסף. משך תקופה ארוכה, שהו העותרות בישראל שלא כדין, וזאת גם לאחר שבקשותיהן לקבלת מעמד בישראל נדחו. יתר על כן, בבוא העותרת לישראל, היא נישאה ליפים אך חודשיים וחצי בלבד לאחר הגעתה לארץ, ובמסגרת דיון שנערך בעניין זה התברר כי היא אינה מקיימת חיים משותפים עמו. יפים גם לא צורף כצד לעתירה המנהלית שהוגשה על-ידי העותרת, ואין הוא צד לעתירה זו ואינו יכול להעיד על כנות הקשר שהיה ביניהם. נסיבות אלה מלמדות על חוסר האמינות הנילווית לפניותיה של העותרת לרשויות. מסקנה זו מתחזקת בכך שרק לאחר שבקשת העותרת לקבלת מעמד מכוח נישואין לאזרח ישראלי נדחתה, היא הגישה לראשונה בקשה לקבלת מעמד מכוח חוק השבות, דבר המחזק, גם הוא, את הרושם שנוצר בדבר אי-אמינות הבקשה.

דיון

5.       דין העתירה להידחות.

חוק השבות קובע כי זכויות המוקנות ליהודי על-פי חוק השבות מוקנות גם לבני משפחתו של יהודי, ובהם, לבן זוגו. סעיף 4א(ב) לחוק קובע לענין זה כי "אין נפקא מינה אם יהודי שמכוחו נתבעת זכות לפי סעיף קטן (א) עודו בחיים, או לאו, ואם עלה ארצה, או לאו".

יוצא, איפוא, כי אם עומדות העותרות בנטל ההוכחה כי גורסקי המנוח, שהיה בעלה של העותרת ואבי הבת, הינו יהודי, כי אז זכותו על-פי חוק השבות מוקנית גם להן, אף שהוא מעולם לא עלה לישראל.

6.        השאלה מתמקדת, איפוא, בבירור טענת יהדותו של גורסקי המנוח. כבר נפסק, כי לצורך הוכחת זכאות למעמד מכוח חוק השבות נדרשות ראיות מינהליות לביסוסה העובדתי של הקביעה בדבר יהדותו של אדם. "ראיות מינהליות הן ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים אותן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק בנסיבות המקרה" (בג"צ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, תק-על 2003(4) 497, 502; בג"צ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פד"י כו(2) 337; בג"צ 127/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פד"י נב(4) 690, 715-16).

7.        בקשת העותרת להכיר ביהדותו של בעלה המנוח נסמכת כולה על פסק הדין של בית המשפט באוקראינה. אמנם, במסגרת הפעלת שיקול הדעת של משרד הפנים, ניתן משקל לפסקי דין זרים בתורת ראייה מינהלית; יחד עם זאת, הגשת פסק דין זר כאמור אינה מספקת בכל מקרה לצורך הנחת תשתית עובדתית לקביעת זכאות למעמד על-פי חוק השבות (בג"צ 3615/98 נימושין נ' משרד הפנים, תק-על 2000(3) 2916; בג"צ 1712/00 אורבנביץ נ' משרד הפנים, פד"י נח(2) 951, 957-8). אמנם, מנימוקים של כיבוד הדדי של פסקי דין במדינות שונות ובאמצעות חזקת תקינות המינהל והשיפוט, יש לנקוט זהירות רבה קודם לפסילת פסק דין זר, אולם "אין מניעה כי המשיב יגיע לאחר בדיקה למסקנה כי אין בכוחו של פסק חוץ לשכנעו על-פי כלל הראייה המינהלית כי הפונה זכאי לעלות לישראל על-פי חוק השבות" (בג"צ 3615/98, שם).

8.        בענייננו סבר משרד הפנים כי לא ראוי לסמוך על פסק הדין של בית המשפט האוקראיני בלבד, בלא ראיות אובייקטיביות נוספות. ההחלטה על יהדותה של אמו של גורסקי המנוח ניתנה 33 שנים לאחר שזו נפטרה, וזאת, על אף היותה רשומה בדרכון כאוקראינית. ההחלטה ניתנה על בסיס עדותו של גורסקי ושתי עדות לא מוכרות, בלא שנתלוותה לכך אף ראייה אובייקטיבית. מול עדויות אלה, ניצבה עדות מנהלת משרד הרישום האוקראיני, אשר טענה כי לא הוצגו ראיות ממשיות להוכחת יהדותה של אמו של גורסקי, ולכן אין מקום לשנות את רישומה ליהודיה.