המשנה לנשיא מ' נאור:
פתח דבר
העתירות שלפנינו עניינן מתקנים לייצור פחם ("מפחמות") הפועלים באתרים שונים בצפון השומרון. מתקנים אלו, שהם למעשה ערימות גזם עץ אשר מובערות בצורה מבוקרת למשך מספר שבועות בכל פעם, פולטים עשן הגורם לזיהום אוויר ולמטרד ריח. מן הזיהום סובלים תושבי היישובים הסמוכים, ישראלים ופלסטיניים כאחד, אשר חלקם מיוצגים בהליכים שלפנינו. בגין הזיהום האמור פעל המנהל האזרחי להפסקת פעולתן של המפחמות. עיקר פעולתו בשלב הראשון התבצעה באמצעות הוצאת צווי הריסה וצווי הפסקת עבודה מכוח דיני התכנון והבנייה החלים באזור, ומימושם של צווים אלו.
נגד צווי ההריסה וצווי הפסקת העבודה הגישו בעלי המפחמות עתירות לבית משפט זה, שש במספר (בג"ץ 7677/10, בג"ץ 3682/11, בג"ץ 4674/11, בג"ץ 4745/11, בג"ץ 7804/11 ו-בג"ץ 9547/11). במרבית העתירות שהגישו בעלי המפחמות הוצאו צווים ארעיים שמנעו את הפסקת פעילות המפחמות (ראו: החלטת השופט דנציגר מיום 20.10.2010 ב-בג"ץ 7677/10; החלטת השופט גרוניס מיום 22.6.2011 ב-בג"ץ 4674/11, מיום 26.6.2011 ב-בג"ץ 4745/11, ומיום 23.2.2011 ב-בג"ץ 9547/11; החלטתי מיום 26.10.2011 ב-בג"ץ 7804/11). בעתירה הנוספת (בג"ץ 3682/11) התחייבה המדינה שלא להרוס את המפחמות.
בהחלטתו של השופטגרוניס מיום 30.1.2012 אוחד הדיון בעתירות השונות, והושארו הצווים הארעיים על כנם. בעתירה נוספת שהוגשה ביקשו תושבי היישוב ריחן הנפגעים מעשן המפחמות כי פעולת המפחמות תופסק (בג"ץ 2277/12, להלן: עתירת ריחן), והדיון בה נקבע יחד עם הדיון ביתר העתירות. בעתירות שלפנינו, אם כן, מבוקש מן הצד האחד - כי המדינה תימנע מהפעלת סמכויות מסוימות בנוגע למפחמות; ומן הצד האחר - כי המדינה תפעל להפסקת פעילותן של המפחמות.
ביום 4.6.2012 קיימנו דיון בעתירות השונות (אנכי והשופטים דנציגר ושהם). בעקבות הדיון הוצאו שני צווים על תנאי שהם הופכיים במהותם: בעתירותיהם של בעלי המפחמות ניתן צו על תנאי המורה למדינה לבוא ולנמק מדוע לא תימנע המדינה מפעולות מכוח דיני התכנון והבנייה החלים באזור בכל הנוגע למפחמות. בעתירת ריחן ניתן צו על תנאי המורה למדינה לבוא ולנמק מדוע לא תנקוט בהליכי אכיפה שונים נגד המפחמות.
לאחר הוצאת הצווים נקטה המדינה בפעולות אכיפה נגד חלק מן המפחמות מכוח סמכויות חוקיות שונות שיפורטו בהמשך, שאינן קשורות לדיני התכנון והבנייה. בעקבות פעולות אלו הגישו בעלי מפחמות עתירה נוספת (בג"ץ 5969/12), בה ביקשו שפעולות ההריסה יופסקו, ושיינתן למפחמות אלו רישיון עסק. הדיון בעתירה נוספת זו נקבע לשמיעה יחד עם יתר התיקים הקשורים במפחמות, בהם הוצא צו על תנאי. מכל מקום, פעולתן של חלק מהמפחמות נפסקה עקב פעולות האכיפה האמורות, בעוד מפחמות אחרות המשיכו לפעול כמקודם.
ביום 5.11.2012 קיימנו דיון בהתנגדות לצווים על תנאי, בו שמענו את טענות הצדדים בכלל העתירות שבכותרת. בסופו של יום הגענו למסקנה כי אין מקום לעשות צו החלטי באף אחת מן העתירות. הרקע, ההליכים והטעמים שהביאונו למסקנה זו יפורטו להלן.
רקע עובדתי
"מפחמה" היא מתקן לייצור פחם עץ. בשיטה הנהוגה במפחמות מושא דיוננו, מדובר במתחם בו עורמים מפעילי המפחמה גזרי העץ בערימה מסודרת שגובהה מטרים אחדים, מכסים אותה בחומרים שונים שימנעו חדירת חמצן, ומבעירים את הערימה במשך מספר שבועות תחת פיקוח עד להיווצרות פחם עץ. בסוף התהליך נארז הפחם בשקים ומשווק לצרכנים, וחוזר חלילה. כפי שעולה מן העתירות, תעשיית הפחם היא תעשייה מסורתית אשר חלק מתושבי אזור צפון השומרון מתפרנסים ממנה שנים רבות, והיא אף הקנתה לישוב הגדול באזור - אום אל פאחם ("אם הפחם") - את שמו. עוד עולה מן העתירות כי מרבית גזרי העץ, המשמשים כחומר הגלם לצורך ייצור הפחם, מגיעים למפחמות במשאיות כבדות משטחי ישראל; וכי עיקר פעולת המפחמות מתבצעת בחודשי הקיץ.
ברחבי צפון השומרון פועלות עשרות מפחמות, מרביתן בשטח B, בו הסמכויות האזרחיות מסורות לרשות הפלסטינית, ומקצתן בשטח C, בשטח שהשליטה האזרחית בו היא ישראלית. המפחמות מושא העתירות שלפנינו ממוקמות כולן בשטח C. לאורך הדרך, בין היתר עקב פעולות אכיפה שנקטה המדינה, הופסקה פעולתן של מרבית המפחמות מושא העתירות, למעט מספר מצומצם של מפחמות הפועלות בשטח C בצידה המערבי של גדר הביטחון ("מרחב התפר"), בסמוך לכפרים יעבד וזבדה. לפי מידע שנמסר לנו מהצדדים, חלק לא מבוטל מן המפחמות העתיקו את מקום פעולתן לשטח B, בו אין חשש, לפי שעה, להפסקת פעילותן.
המפחמות פולטות בעת עבודתן עשן רב, ועל פי החומר שהונח בפנינו, עשן זה מביא לזיהום אוויר ניכר ולמטרד ריח קשה לתושבי היישובים הסמוכים למפחמות (ברדיוס של כ-7 ק"מ סביב כל מפחמה פעילה). על פי כתב התשובה שהגישה המדינה, בשנים האחרונות הצטברו ברשויות השונות תלונות רבות של תושבים, על כך שהעשן הנפלט מן המפחמות הפך את חייהם של התושבים לבלתי נסבלים. המשרד להגנת הסביבה בחן את התלונות, ולאחר עריכת בדיקות מדעיות שונות בשטח מצא כי יש בהן ממש. לכתב התשובה של המדינה, וכן לתשובות יתר המשיבים ולעתירת ריחן, צורפו דוחות מקצועיים שונים הדנים בהרחבה בהשפעתן הסביבתית והבריאותית של המפחמות. בדוחות פורטו הנזקים הבריאותיים שעלול העשן הנפלט מן המפחמות לחולל, ובכללם מחלות נשימה ועלייה בסיכון לחלות בסרטן. נזקים בריאותיים וסביבתיים אלו משפיעים, מטבע הדברים, על כלל הגורמים הסובבים את המפחמות, ובעיקר על עובדי המפחמות ותושבי היישובים הסמוכים להן.
בעיית זיהום האוויר מן המפחמות נמצאת על סדר יומן של הרשויות מזה מספר שנים. עיקר הטיפול בנושא בוצע במשרד להגנת הסביבה ובמנהל האזרחי, אשר אמון על הנושאים הסביבתיים בשטח C בו ממוקמות המפחמות. עבודת המטה שבוצעה במנהל האזרחי בחנה אפשרויות שונות לפתרון הסוגייה, כגון אימוץ פתרונות טכנולוגיים שיצמצמו את פליטת העשן, או ריכוז המפחמות באתר מרוחק ממקום ישוב. המדינה הבהירה עוד לפני מתן הצו על תנאי כי מהלכים אלו לא הבשילו, ועל כן נפתחו פעולות אכיפה שתכליתן הפסקת פעילות המפחמות. הפעילות העיקרית שביצעה המדינה בהקשר זה בתחילה התבססה על הצו בדבר חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים (יהודה והשומרון) (מס' 418), התשל"א-1971 (להלן: חוק התכנון הירדני). לעמדת המדינה המפחמות הן "בינוי" כהגדרתו בסעיף 34(4) לחוק התכנון הירדני, ועל כן הקמתן מחייבת קבלת היתר בנייה לפי החוק. המדינה סברה, וכך היא טוענת אף עתה בפנינו, כי על פי תוכנית המתאר המנדטורית החלה על השטח בו ממוקמות המפחמות (תוכנית S-15) ייעוד הקרקע הוא חקלאי. בהתאם לסעיף 34(4)(ב) לחוק שימוש בקרקע למטרה שונה מן הייעוד שנקבע לה מחייב קבלת היתר, ובהיעדר היתר כאמור ניתן להוציא למפחמות צווי הריסה וצווי הפסקת עבודה (להלן ביחד: צווי הריסה).
צווי הריסה אכן הוצאו למפחמות השונות במהלך השנים 2010 ו-2011, וחלק מבעלי המפחמות אף זומנו לדיון בפני ועדת המשנה לפיקוח של מועצת התכנון העליונה במנהל האזרחי (להלן: ועדת הפיקוח) בעניין המפחמות שבבעלותם. ביום 22.6.2011 קיים המנהל האזרחי "מבצע אכיפה", במהלכו מומשו צווי הריסה רבים ומפחמות רבות נהרסו. חלק מן העתירות שלפנינו הוגשו עוד לפני "מבצע אכיפה" זה (בג"ץ 7677/10 ו-בג"ץ 3682/11), ומרביתן הוגשו לאחריו.
עתירותיהם של בעלי המפחמות
העותרים ב-בג"ץ 7677/10, בג"ץ 3682/11, בג"ץ 4674/11, בג"ץ 4745/11, בג"ץ 7804/11 ו-בג"ץ 9547/11 היו או שהינם כאמור בעלים ומחזיקים של מפחמות בשטח C (להלן: בעלי מפחמות), אשר הוצאו להן צווי הריסה סופיים. אין צורך לפרט את מאפייניה של כל עתירה ועתירה, שכן עיקרן הוא זהה. העתירות תקפו את צווי ההריסה שהוצאו למפחמות שבבעלות העותרים מכוח חוק התכנון והבנייה הירדני. טענתם המשפטית של העותרים הייתה כי ערימות הפחם אינן מהוות "בינוי" כהגדרתו בחוק, נוכח העובדה שהן זמניות, לא מחוברות לקרקע, ונשרפות כליל בתום תהליך הייצור. עוד נטען כי אף שחלק מן המפחמות ממוקמות על קרקע שייעודה חקלאי, אין הן מהוות "שימוש חורג" בקרקע. משכך, נטען כי הוצאת צווי ההריסה אינה חוקית, והם בטלים.
בעתירות השונות נטען, בנוסף, כי מימוש צווי ההריסה פוגע שלא כדין בחופש העיסוק ובזכות הקניין של בעלי המפחמות. בהקשר זה, טענו בעלי המפחמות כי תעשיית הפחם באזור היא תעשייה מסורתית המפרנסת אלפי משפחות, וכי הפסקת פעילותה תפגע בתושבי האזור באופן בלתי מידתי ובלתי סביר. עוד טענו העותרים בהקשר התכנוני כי מדיניות התכנון באזור יהודה ושומרון איננה מעודכנת ומפלה את העותרים לרעה, וכי העובדה שלא ניתן להוציא היתר בנייה למפחמות איננה סבירה. חלק מן העותרים טענו כי ההליך שבו הוצאו צווי ההריסה לא היה תקין, בשל שקילת שיקולים זרים, הפרת זכותם לשימוע, והפרת זכותם לערעור על החלטת ועדת הפיקוח. עוד נטען כי צווי ההריסה מנוגדים להסכמי הביניים בין ישראל והרשות הפלסטינית.
בעקבות הדיון שהתקיים ביום 4.6.2012 הוצא כאמור צו על תנאי בעתירות דנן המכוון אל המשיבים 4-1, ומורה להם "להתייצב וליתן טעם: מדוע לא יימנעו מפעילות במסגרת הצו בדבר חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים (יהודה והשומרון) (מס' 418), התשל"א-1971, בכל הנוגע למפחמות שבבעלות העותרים". זהו הצו על תנאי ובגדרו בלבד יש לבחון אם להיעתר לעתירות המקוריות. אומר כבר כאן בקצרה, כי נוכח ההצהרה שנתנה המדינה לפיה אין בכוונתה לעת הזו להפעיל את הסמכויות התכנוניות, לא נותר עוד במה לדון בגדרי העתירות הנזכרות.
הצווים הארעיים שהוצאו בעתירות הושארו על כנם גם לאחר הוצאת הצו על תנאי. בהמשך הובהר, לבקשת המדינה, כי הצווים הארעיים אינם מונעים מן המדינה לנקוט בסמכויות אכיפה אחרות, שלא לפי חוק התכנון הירדני (החלטה מיום 26.7.2012, אנכי והשופטים דנציגר ושהם). בהחלטה זו נמנענו מלחוות דעה כלשהי בשאלה אם יש הצדקה להפעלת סמכות זו או אחרת.