עתירה בעניין הכרה באירוע מוחי כתאונת עבודה ע"פ חוק הביטוח הלאומי-נדחתה

השופט  י'  דנציגר:

1.        בפניי עתירה למתן צו לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (להלן - בית הדין הארצי) בעב"ל 228/06 גולדויכט יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי, שניתן ביום 10.12.07, במסגרתו נדחה ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (ב"ל 4878/04) (להלן - בית הדין האזורי), אשר דחה את תביעתו של המנוח יצחק גולדויכט ז"ל (להלן - המנוח) להכיר באירוע מוחי בו לקה כתאונת עבודה על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי).

2.        לטענת העותר, עניינה של העתירה בחוסר אחידות והעדר הלכה ברורה של בית הדין לעבודה בסוגיה של בחינת הקשר הסיבתי לצורך הכרה באוטם מוחי ו/או אוטם שריר הלב כתאונת עבודה, ובהתעלמותו של בית הדין לעבודה מקביעותיו ופסיקותיו של בג"צ בעניין זה. בנוסף, טוען העותר כי סוגיה נוספת העולה מעתירתו הינה סוגיית מעמדו של היועץ הרפואי הממונה על ידי בית הדין לעבודה במסגרת ההכרעה בתביעה. לטענתו, הנוהל הקיים כיום, לפיו היועץ הרפואי מעביר את חוות דעתו, אינו נחקר עליה ואינו משיב על שאלות מביא למצב בו הרופא, ולא השופט, מכריע הלכה למעשה בתביעה.

3.        המנוח עבד כשכיר בחנות הרהיטים "רהיטי קיבוץ צובה" וטען כי ביום 16.9.99 נקלע לויכוח חריג עם נציג הקיבוץ בנוגע לתנאי עבודתו ושכרו וזמן קצר לאחר מכן, אובחן כסובל מאירוע מוחי קשה. תביעתו למוסד לביטוח לאומי נדחתה מן הטעם שלא הוכח קיום אירוע תאונתי וכי האירוע המוחי התפתח כתוצאה ממחלה טבעית. תביעתו של המנוח לבית הדין האזורי נדחתה אף היא והוא ערער לבית הדין הארצי, כאשר עיקר הערעור נסב סביב השאלה האם האוטם המוחי בו לקה המנוח הינו תאונת עבודה לפי הוראות פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי.

4.        בית הדין הארצי קבע כי אמנם אירע למנוח אירוע חריג בעבודה, אולם המוסד לביטוח לאומי הוכיח כי השפעתו של האירוע החריג על קרות האוטם המוחי בו לקה המערער הינה פחותה מהשפעתם של גורמי סיכון אחרים שהיו מצויים ברקע הרפואי של המנוח, ולפיכך אין מקום להכיר באירוע המוחי כתאונת עבודה.

5.        לטענת העותר, על מנת לקבוע את הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין האירוע המוחי מונה מומחה רפואי מטעם בית הדין, אשר חיווה דעתו בעניין. לטענתו, נוכח אי הבהירות בחוות הדעת, בהסכמת הצדדים, הפנה בית הדין הארצי שאלות הבהרה למומחה, אולם המומחה סירב לענות על שאלות אלה בטענה כי הצדדים חייבים לקבל את עמדתו. לגופו של עניין טוען העותר כי בשאלת הקשר הסיבתי השיב המומחה שלא על פי ההלכה המשפטית. לפיכך, טוען העותר כי יצאה מלפני בית הדין הארצי הלכה שאינה עולה בקנה אחד עם מבחני הפסיקה, שאינם עקביים וברורים כשלעצמם, בסוגיית הקשר הסיבתי המשפטי והאיזון הראוי בין השפעתם של גורמי סיכון קיימים לבין האירוע החריג על קרות האוטם המוחי.

6.        לאור האמור לעיל, במסגרת העתירה שבפנינו מבקש העותר כי בית משפט זה יקבע מהו המבחן הראוי לבחינת הסוגיה הנ"ל ויקבע כי דין תביעתו של המנוח להתקבל; לחילופין, מבקש העותר כי הדיון בעניין יוחזר לבית הדין הארצי, תוך הבהרת המבחן באמצעותו יש להכריע בתביעה. בנוסף, מבקש העותר כי בית משפט זה יקבע הלכה לפיה בשעה שמומחה רפואי מסרב לענות על שאלות הבהרה, יש למנות מומחה רפואי תחתיו ולהורות שיעשה כן במקרה הנדון.

7.        לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי. כידוע, בית משפט זה, בשבתו כבית דין גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה, והוא יתערב בהן רק במקרים חריגים במיוחד ובהתקיים שני תנאים מצטברים: (1) כאשר יצאה מלפני בית הדין לעבודה טעות משפטית מהותית; ו-(2) כאשר הצדק מחייב את תיקונה של טעות משפטית מהותית זו [ראו: בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (לא פורסם, 19.3.86); בג"צ 11703/05 פרץ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (לא פורסם,  31.1.06); בג"צ 11198/04 יפרח נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (לא פורסם, 24.8.05)].

8.        במקרה שבפנינו, פסק דינו של בית הדין הארצי הינו מפורט ומנומק כדבעי. בית הדין הארצי קבע כי המוסד לביטוח לאומי אמנם הסכים כי למנוח אירע אירוע חריג בעבודה, למרות קביעותיו של בית הדין האזורי בעניין. ואולם, לאור חוות הדעת של המומחה שמונה ותשובותיו לשאלות שהופנו אליו (בניגוד לטענות העותר מהן עולה כי לכאורה לא השיב המומחה על שאלות אלה) הגיע בית הדין הארצי לכלל מסקנה, בהסתמך על פסק דינו בעב"ל 477/05 המוסד לביטוח לאומי נ' דוד מכלוביץ (לא פורסם, 16.1.03), שניתן בנסיבות דומות ביחס לאוטם בשריר הלב, כי השפעתו של האירוע החריג על קרות האוטם המוחי בו לקה המערער הינה פחותה במידה רבה מהשפעת גורמי הסיכון האחרים שהיו מצויים ברקע הרפואי של המנוח.

9.        בית הדין הארצי ציין מפורשות בפסק דינו כי חוות דעתו של המומחה ומסקנותיו המנומקות מספיקות לו לשם הכרעה זו וכי אין כל מניעה להסיק מהן את המסקנה המשפטית הראויה, ולפיכך דחה את הערעור.

10.      יתרה מכך, העותר עצמו מבקש מבית משפט זה סעד של הכרעה בשאלה מהו המבחן להכרה באירוע האוטם המוחי כתאונת עבודה. בבקשו סעד זה, מגלה העותר את דעתו לפיה אין הלכה אחידה וברורה בעניין זה ולפיכך, ברי כי פסיקתו של בית הדין הארצי לא ניתנה בניגוד להלכה הקיימת, שכן לשיטתו, כלל אין הלכה כזו בנמצא.

11.      לפיכך, סבורני כי העותרים לא הוכיחו את התקיימותם של שני התנאים המצטברים הדרושים לצורך התערבותו של בית משפט זה בפסיקתו של בית הדין הארצי וכי אין עילה להתערבות במקרה דנן.

12.      אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.

           ניתן היום, ג' באדר ב', התשס"ח (10.3.08)

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.     עא