עש"א 11425-01-16 פרס נ' בנק לאומי לישראל בעמ

מונחת בפניי בקשה מטעם המשיב (להלן: "הבנק") למחיקת הודעת הערעור שהגיש המערער לפי סעיף 10(א) לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק), בשל העובדה כי מאז הגשת הערעור, סורבו בחשבונו של המערער 11 שיקים נוספים, וחשבונו הוגבל.

נוכח זאת, נטען על ידי הבנק כי הסעד המבוקש בהליך דנא הפך תיאורטי, שכן, אף לו יצויר כי ביהמ"ש ייעתר לקבלת הסעד המבוקש בהודעת הערעור, ויורה על ביטול הבאת 3 ההמחאות נשוא הודעת הערעור במניין ההמחאות שסורבו על ידי הבנק, הרי בשים לב ליתרת ההמחאות שסורבו בינתיים, חשבונו של המערער יוגבל.

בתגובת המערער שהוגשה ביום 2.3.16 טען זה האחרון כי הודעת הערעור סבה אחר הנוהג הנטען בין הצדדים, אשר שימש יסוד לסברתו כי הבנק יפרע המחאות שניתנו על ידו בחריגה, וכי "עצם הגשת הערעור על ידי המערער לא שינתה מהנוהג המקובל בינו לבין המשיב..." (ס' 2 לתגובה).

נוכח האמור, עתר המערער להתיר לו לתקן את הודעת הערעור, ולבקש לגרוע ממנין השיקים המסורבים אף את ההמחאות שסורבו לאחר שהוגשה הודעת הערעור.

המערער ציטט בס' 10-12 לתגובתו את אשר נקבע בהחלטת ביהמ"ש בעש"א 4655-05-15 גולד גן נ' בנק מזרחי-טפחות, אף שלא טרח לציין כי הדברים מובאים, כמעט כלשונם, מתוך החלטת ביהמ"ש כאמור (ראה ס' 9-10 להחלטה).

מכל מקום. בהחלטתי מיום 3.3.16 ציינתי כי מלבד העובדה שההלכה הפסוקה שנטענה בתגובה איננה הולמת בהכרח את עובדות המקרה דנא ביחס לטענת הנוהג שהשתרש בין הצדדים, הרי קשה להלום טענת המערער כי "עצם הגשת הערעור על ידי המערער לא שינתה מהנוהג המקובל בינו לבין המשיב" (ס' 2 לתגובה).

תוכנה של הודעת הערעור מלמד מיניה וביה כי ככל שהיה נוהג קיים בין הצדדים, הרי בשים לב לכך שהבנק הורה על סירוב השיקים, הוא גילה דעתו כי מבחינתו הנוהג איננו משקף עוד מציאות כהווייתה. אכן, יכול המערער לכפור בדרך התנהלותו של הבנק עובר להגשת הערעור, אך לא ברור כיצד ניתן לטעון כי למרות סירוב ההמחאות והגשת הערעור, סבר המערער בכל זאת כי הבנק ימשיך בנוהג שבין הצדדים.

מכל מקום, קבעתי כי לא ראוי היה שהמערער ימתין לבקשת הבנק למחיקת הערעור, ורק אז ייזכר להגיש בקשה להתיר תיקון הודעת הערעור על יסוד הניבט מן הבקשה.

חרף זאת, הוריתי לבנק למסור תגובתו ביחס לבקשה לתיקון כתב הערעור.