ערר על החלטת ביהמ"ש שקבעה כי כסף שנתפס אצל חשוד יוחזר למבקשים בכפוף להמצאת ערבות בנקאית-נדחה

           ביום 14.5.06 נתפס סכום כסף בסך של 220,000 ש"ח, השייך למבקש מס' 1, במהלך חיפוש שנערך ברכב בו נהג מבקש מס' 2 (להלן: התפוס).

           בית-משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת נ' קפלינסקי) דחה, ביום 9.7.06, את בקשת המבקש 1 להחזרת התפוס.

           ביום 7.12.06 התקיים דיון בבית-משפט השלום בבקשתו של המבקש 1 להחזרת התפוס בטענה, כי מאז תפיסת התפוס חלפו 180 ימים וטרם הוגש כתב אישום כנגדו. לאחר דיון במעמד המבקש 1 בלבד, הורה בית-משפט השלום על השבת התפוס למבקש.

           או-אז, הגישה המשיבה לבית-משפט השלום בקשה לביטול החלטת בית המשפט מיום 7.12.06 ולהורות על קיום דיון במעמד הצדדים. 

           ביום 26.3.07, לאחר דיון בבקשת המשיבה ובמעמד הצדדים, ביטל בית-משפט השלום (כבוד השופטת נ' קפלינסקי) את ההחלטה המורה להחזיר את התפוס למבקש 1 ותקופת הארכת התפוס הוארכה בשישה חודשים נוספים.

           ביום 13.5.07 הגישה המשיבה בקשה נוספת להארכת משך תקופת ההחזקה בתפוס ומנגד הגישו המבקשים בקשה להורות על החזרת התפוס.

           בית-משפט השלום (כבוד השופטת נ' קפלינסקי) קבע, ביום 21.6.07, כי תכלית התפיסה נותרה בעינה, אולם לאור העובדה, כי חלפה למעלה משנה מאז התפיסה נקבע, כי במאזן הכולל של השיקולים, יש להקטין את הפגיעה במבקשים בכך, שהתפוס יוחזר להם בכפוף להמצאת ערבות בנקאית צמודה בגובה סכומו הכולל של הכסף התפוס, לתקופה של שנה. בהחלטתו קבע בית-משפט השלום, בין היתר, כי המשיבה הציגה בדיון תיק חקירה ומסמכים שונים הקשורים לחקירה ואשר מעלים יסוד סביר לחשד שהכסף ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה.

           על החלטת בית-משפט השלום הגישו המבקשים ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

           בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ש' שוחט) דחה, ביום 10.9.07, את הערר.

           מכאן בקשת רשות לערור שבפניי, בגדרה שבים המבקשים על טענותיהם כפי שהעלו בפני בית המשפט המחוזי.

           לטענת באי כוח המבקשים, המבקש 1 לא נחקר במשטרה ולא נאמר לו במה הוא חשוד. אי חקירתו והעובדה, כי לא ניתנה לו הזכות להתגונן גם כעבור שנה וארבעה חודשים גורמת לו עיוות דין ומוכיחה שלא קיים חשד סביר כנגדו ולכן סמכותה של המשטרה להחזקת התפוס פקעה. לטענתם, הטענה, כי החשוד טרם נחקר בשל החשש משיבוש החקירה ולצרכיה, אינה יכולה לעמוד עוד כעבור שנה וארבעה חודשים ממועד תפיסת התפוס.

           כמו-כן, טוענים באי-כוח המבקשים, כי זכות הקניין הינה זכות יסוד ויש לנקוט בתפיסה רק כאמצעי אחרון ובהעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית. לטענתם, במקרה דנן, נעשתה התפיסה באופן לא מידתי, הפוגע בזכות חוקתית לקניין באופן קיצוני.

           עוד טוענים באי-כוח המבקשים, כי המצאת ערבות בנקאית בתמורה לשחרור התפוס איננה נחשבת לשחרור התפוס, כי אם החלפתו בכסף אחר באותו השווי. לבסוף, לאור טענות אלה, מבקשים באי-כוח המבקשים לקבוע, כי אין למשטרה כל סמכות להחזיק בתפוס ולהורות על שחרורו.

           מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בהחלטת בית המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות לערור. לטענתו, אין הגבלת זמן, בה רשאית המשטרה להחזיק בתפוס, בהתאם לתנאים להחזקת התפוס ובכפוף לקבלת צו בית-משפט השלום, המאריך את משך ההחזקה מעבר לתקופה של שישה חודשים. עוד טוען בא-כוח המשיבה, כי הערכאות הקודמות קבעו, כי קיים יסוד סביר לחשד, שהכסף התפוס ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה ואין מקום להתיר דיון נוסף בטענות המבקשים בפני ערכאה שלישית.

           דין בקשת רשות לערור להידחות.

           המבקשים מעלים טענות המכוונות בעיקרן כנגד קביעותיהן העובדתיות של הערכאות הקודמות. כידוע, בית-משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית (ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); מ' קרמניצר, "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407).

           אף לגופו של ענין, דין בקשת רשות לערור להידחות.

           המקור הנורמטיבי לתפיסת חפצים על-ידי המשטרה וזמן החזקתם מצוי בסעיפים 32, 33, 34 ו- 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה), אשר זו לשונם:

"32. סמכות לתפוס חפצים