בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ז' הווארי) נעתר לבקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. מכאן הערר שלפניי.
1. כתב אישום שהוגש נגד העורר מייחס לו עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות ותקיפה הגורמת חבלה ממשית. בכתב האישום נטען כי העורר, שהכיר את המתלוננת, קטינה כבת 17 וחודשיים, פגש אותה בשעת ערב מאוחרת ביום שישי בכיכר המהווה מקום מפגש לצעירים בעיר מגוריהם. העורר הגיע למקום יחד עם חבר לאחר ששתה ארבע כוסות וודקה מעורבב במשקה מסוג אקסל. על פי הנטען, העורר ביקש מהמתלוננת להתלוות אליו על מנת לשוחח והיא הסכימה וביקשה כי קודם לכן יסייע לה לאתר את אחת מחברותיה. משלא הצליחו לאתר את החברה ביקש העורר שוב לשוחח עם המתלוננת ולשם כך הם התרחקו למקום מבודד ונכנסו לבניין סמוך. בכתב האישום נטען כי לאחר שנכנסו לבניין, נצמד העורר אל המתלוננת והחל לחבקה ולנשקה ואף לאחר שהמתלוננת ביקשה ממנו לחדול לא שעה לבקשתה והפילה על הארץ. הוא נשכב על המתלוננת כשגבה לרצפה וכשזו ניסתה להדפו מעליה הכה אותה על פניה ובגופה עד שזו חדלה, בחששה כי הלה יהרוג אותה. לאחר מכן הפשיט את המתלוננת ממכנסיה ותחתוניה חרף התנגדותה, וכאשר ניסתה לברוח תפס בשערותיה והשכיבה בכוח על גבה. המתלוננת נאבקה בו אך הוא הכה אותה, החזיק את ידיה מעל ראשה, נשך אותה בפניה ובעל אותה עד הגיעו לפורקן, כאשר המתלוננת בוכה כל העת ומתחננת שיחדל. עוד נטען כי העורר הפסיק את מעשיו רק כאשר נכנסו אל הבניין שתי קטינות (להלן: הקטינות) אליהן זעקה המתלוננת לעזרה. כתוצאה מן המעשים נגרמו למתלוננת חבלות, שריטות והמטומות על גופה, חבלת נשיכה בפניה וכן שפשופים והמטומה באיבר המין. ימים ספורים לאחר מכן בלעה המתלוננת 40 כדורים מסוגים שונים וניסתה להתאבד.
2. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המדינה שהוגשה במקביל לכתב האישום והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט עמד על כך שהשאלה היחידה השנויה במחלוקת הינה האם יחסי המין בין העורר למתלוננת - שעל קיומם אין חולק - היו בהסכמתה החופשית של המתלוננת. בית המשפט סקר את ראיות התביעה, שעיקרן הודעותיה של המתלוננת, העימות שנערך בינה לבין העורר, התיעוד הרפואי והודעותיהן של שתי הקטינות שהגיעו למקום בתום האירוע. בית המשפט סבר כי הדברים שמסרה המתלוננת בשתי הודעותיה ובעימות שנערך בינה לבין העורר מתיישבים זה עם זה. עוד מצא בית המשפט תמיכה וחיזוקים לגרסתה של המתלוננת בעימות, בעדותן של שתי הקטינות שהגיעו לזירת האירוע, בסימני האלימות שנמצאו על גופה של המתלוננת ובניסיון ההתאבדות שלה בעקבות האונס, דבר שיש בו כדי להעיד על מצבה הנפשי הקשה. לעומת זאת ציין כי העורר לא ידע לתת הסבר הגיוני לסימני האלימות והנשיכה על גופה של המתלוננת ולכך שתחתוניה נקרעו, ופרטים מסוימים שסבר כי חבריו יאשרו בהודעותיהם, לא אושרו על ידם. בית המשפט דחה את הטענה כי התנהגותו של העורר לאחר האירוע - העובדה שחזר לשבת עם חבריו ואף סיפר לאחד מהם שקיים יחסי מין - מעידה על כך שהיחסים היו בהסכמה, בפרט בהתחשב בכך שזהותו היתה ידועה למתלוננת וששתי הקטינות ראו אותו בזירה. מכל מקום, קבע, טענות אלה תתבררנה במסגרת ההליך העיקרי. בית המשפט דחה גם את הטענה כי אי הפניה המיידית של המתלוננת לטיפול רפואי תואמת יותר התנהלות של מי שקיימה יחסי מין ולא של מי שנאנסה, בציינו כי מדובר בהתנהגות שבנסיבות נראית סבירה וטענה זו מקומה הראוי להתברר הוא בהליך העיקרי. לאור האמור קבע בית המשפט כי מתקיימת תשתית ראייתית לכאורית.
בית המשפט המחוזי מצא כי המעשה האכזרי, שלווה על פי הנטען באלימות, מלמד על מסוכנות באופן המקים נגד העורר חזקת מסוכנות. בנוסף, מהקשר שיצר העורר עם שתיים מחברותיה של המתלוננת לפני מעצרו הסיק בית המשפט כי קיים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט. עוד קבע בית המשפט כי נוכח חומרתם של המעשים המיוחסים לעורר, בנסיבות מקרה זה, אין מקום לבחון את חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר.
3. באת כוח העורר טוענת כי אין מתקיימת תשתית ראייתית לכאורית הנדרשת לצורך מעצר עד תום ההליכים. לדבריה, בית המשפט נתן החלטתו בטרם הונחה בפניו חוות דעתו של פרופ' היס התומכת לשיטתה בגרסת העורר בדבר יחסים בהסכמה. היא סבורה כי היה מקום ליתן משקל לכך שאין לחובתו של העורר הרשעות קודמות בעבירות מין, ולכך שלגרסתו מדובר ביחסים בהסכמה. עוד היא גורסת כי היה מקום ליתן משקל להתנהגותו של העורר לאחר האירוע, ולמולה היה מקום ליתן משקל הולם להתנהגותה של המתלוננת, ובפרט לעובדה שפנתה לקבלת טיפול רפואי רק למחרת ושבחרה ללון לאחר האונס הנטען אצל אחת הקטינות שהגיעו למקום, איתה לא היו לה קשרי חברות. באלה, היא גורסת, יש כדי לכרסם בראיות התביעה. לטענתה, הנשיכה על פניה של המתלוננת יכולה היתה להיגרם על ידי מישהו אחר, בפרט בהתחשב בכך שהעורר לא סירב לתת מנשך. היא מפנה לכך שעל אף שלכאורה מדובר באירוע אלים, לא נמצאו על גופו של העורר סימני חבלה. היא סבורה כי לא היה מקום לקבוע כי נשקפת מהעורר מסוכנות, ומטעימה כי עברו הפלילי אינו מכביד.
הסנגורית סבורה כי היה מקום לבחון האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בהדגישה כי העורר הינו בן 18 וחודשיים וכי העבירה בוצעה לכאורה אך כשבועיים לאחר שחצה את סף הקטינות. לדבריה, הוצעה על ידם חלופת מעצר ראויה במקום מרוחק מעיר מגוריו של העורר, לה ניתן להוסיף פיקוח על ידי איזוק אלקטרוני. היא מוסיפה כי הרשעותיו הקודמות של העורר ישנות וספורות ואינן יכולות להטות את הכף לעבר מעצרו. לפיכך היא מבקשת להורות על שחרורו בתנאים ולחלופין להפנותו לשירות המבחן לשם קבלת תסקיר מעצר.
4. באת כוח המדינה סבורה שחוות הדעת הפתולוגית מתיישבת עם גרסת המתלוננת. אשר לאפשרות כי אדם אחר נשך את המתלוננת היא מציינת כי חברותיה של המתלוננת העידו כי באותו הערב לא היה עליה כל סימן דומה וגם העורר מאשר זאת. שתי הקטינות שהגיעו למקום לאחר ששמעו את בכיה, מסרו כי מצאו את המתלוננת בוכה בהיסטריה כשתחתוניה קרועים. המתלוננת הלכה עימן לביתה של אחת מהן ומשם נלקחה לטיפול רפואי ולמשטרה. במצב דברים זה היא סבורה, לא היתה אפשרות ממשית כי אדם אחר יהא זה שנשך את פניה של המתלוננת. היא מדגישה את האונס האלים, את החבלות והטראומה שנגרמה למתלוננת. אלה מלמדים לדבריה על מסוכנותו החמורה של העורר לנשים מבחינה מינית, כשאליהם מתווספים עברו הפלילי המלמד על נטיותיו האלימות. היא סבורה כי קיים חשש לשיבוש הליכי המשפט לאחר שהעורר ניסה ליצור קשר עם חברותיה של המתלוננת, ולפיכך אין זה המקרה המתאים לבחינתה של חלופת מעצר.
בעקבות טיעוני המשיבה ביקשה הסנגורית להדגיש כי אין מיוחסת למשיב עבירה של שיבוש מהלכי משפט והוסיפה כי אין מדובר אלא בעלילה שרקמה המתלוננת כדי להסביר את העובדה שקיימה יחסי מין עם חבר של החברה שלה.
5. איני רואה לקבל את טענת באת כוח העורר כי לא מתקיימת תשתית ראייתית לכאורית. על טיבה של התשתית הראייתית הלכאורית עמד בית משפט זה פעמים רבות:
""ראיה לכאורה" היא, איפוא, ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי אשר יוצא מהכח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. בעוד שראיה "רגילה" נבחנת בסיום ההליך השיפוטי מתוך הסתכלות מן ההווה אל העבר, הרי הראיה "לכאורה" נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה. מהותה של הראיה לכאורה היא, איפוא, בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה. פוטנציאל זה יוצא מהכח אל הפועל במהלך ההליך השיפוטי, לאחר חקירה ראשית ונגדית, וקביעת אמינות ומשקל. הראיה "הרגילה" אשר תישלף מהראיה לכאורה תיבחן על פי מידת ההוכחה הדרושה במשפט הפלילי להוכחת אשמה או חפות, כלומר, הדרישה שהאשמה תוכח מעל לכל ספק סביר. כל עוד אנו מצויים בשלב הלכאורה, בחינה כזו אינה נעשית ואינה יכולה להיעשות. הראיה לכאורה נשארת ראיה גולמית. השאלה אשר בית המשפט מציג לגביה היא בגדר טיבה כראיה פוטנציאלית... השאלה אותה צריך השופט לשאול את עצמו לענין ראיות אלה הינה אם טיבה של הראיה - על רקע מכלול הראיות כולן המצוי בשלב זה הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה היא לבדה, או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 143 - 144 (1996)).
בענייננו סבורני כי תשתית לכאורית שכזו מתקיימת. גרסתה של המתלוננת קוהרנטית וברורה. גרסתה משתלבת בגרסתן של הקטינות אשר הגיעו לזירת האונס ואינן מחברותיה. המתלוננת מציינת אף כי מהעורר נדף ריח של אלכוהול, פרט התואם את גרסתו שלו אודות השתיה החריפה שצרך עובר למעשה המיוחס לו ומשתלב בדברי חבריו שמסרו כי הוא היה נראה להם תחת השפעת אלכוהול. מחלוקת נוספת שהעלו הצדדים נוגעת לשאלת סימן הנשיכה על לחיה של המתלוננת. חברותיה של המתלוננת מוסרות כי לא הבחינה בכל סימני חבלה על גופה עובר לאירוע, המתלוננת טוענת כי העורר נשך אותי בכדי להכניע את התנגדותה ואף הקטינות שמצאו אותה ואימה של אחת מהן מאשרות כי ראו את סימן הנשיכה על פניה. מאחר שנראה כי אין חולק בין הצדדים כי המתלוננת עזבה את הזירה בלווית הקטינות ומביתה של אחת מהן נלקחה לטיפול רפואי כאשר אמה של אותה קטינה מוסרת כי ראתה סימן נשיכה על לחיה, לא ניתן שלא לתהות כיצד הגיע סימן הנשיכה ללחיה של המתלוננת. למותר לציין כי ההסבר שניסה העורר לספק בחקירתו - כי הוריה של המתלוננת הם שעשו זאת - נראה על פניו כמשולל בסיס.
אל מול גרסתה של המתלוננת והתימוכין לה, בולט חוסר היכולת של העורר ליתן הסבר לשאלות שונות שנשאל ועוד בולטת העובדה שעל אף שלטענתו של העורר המתלוננת היא שנגשה אליו ונישקה אותו תוך זמן קצר ביותר, איש מחבריו שנכחו במקום לא ראה נשיקה שכזו. העורר גם לא הכחיש חד משמעית את נשיכתה של המתלוננת ועל הסבריו מרחף לכל הפחות סימן שאלה.
הנה כי כן, תשתית ראייתית לכאורית קיימת. בדיון בפניי ביקשה הסנגורית להיבנות מחוות דעתו של פרופ' היס. עיינתי בחוות הדעת, אולם לא מצאתי כי יש בה כדי להשמיט את הקרקע תחת התשתית הלכאורית הקיימת.
עוד אעיר, כי הטענה שמדובר בעלילה שנועדה למרק את תדמיתה של המתלוננת שקיימה יחסי מין עם העורר שהינו חברה לשעבר של חברתה, לא רק שאינה משמיטה את התשתית הראייתית אלא היא אינה נתמכת בה, ויעידו דבריה של אותה חברה.
6. משנמצא כי תשתית ראייתית מתקיימת, דומני כי קצרה הדרך במקרה זה למסקנה בדבר קיומה של עילת מעצר: האונס האלים המיוחס לעורר מעיד על מסוכנותו לביטחון הציבור. בנוסף מתקיים במקרה זה חשש לשיבוש הליכי משפט ולהשפעה על עדים, הנלמד מניסיונו לפנות אל חברותיה של המתלוננת באשר לטענותיה נגדו. אעיר בהקשר זה, כי לשם הקמתה של עילת המסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996, אין זה נדרש כי יוגש נגד הנאשם כתב אישום ביחס לפעולות שביצע ואשר מלמדות על חשש כי אם ישוחרר יפעל לשיבוש ההליכים.
7. השאלה המתבקשת אפוא הינה האם ניתן להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בעניין אחר הבעתי עמדתי כי יש להבחין בין סמכותו של בית המשפט להורות על קבלת תסקיר מעצר לצורך בחינת האפשרות לשחרר הנאשם לחלופת מעצר, לבין הפעלת הסמכות:
"...אך סמכות לחוד והפעלתה לחוד. קודם להפעלתה כאמור, על בית המשפט להשתכנע, ולו לכאורה, כי העבירות בהן מואשם העורר, נסיבות ביצוען וכלל נסיבותיו האישיות של העורר מצדיקות הפעלתה של סמכות זו (בש"פ 1744/98 בשארה חנה סיידי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 19.3.1998)). בוודאי שלא נכון להורות על תסקיר כאשר המסוכנות, על פני הדברים, ברורה וזועקת ולמעשה, מייתרת כל בחינה נוספת כאמור" (בש"פ 3086/05 אבו הדובה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 14.4.05)).
לטעמי, המקרה הנוכחי נופל בגדר אותם מקרים שהמסוכנות בהם ברורה וזועקת. העורר אמנם בחור צעיר שאך זה הפך בגיר, אולם דרך העבריינות אינה זרה לו. לחובתו הרשעות קודמות בעבירות של החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית, גידול, ייצור והכנת סמים מסוכנים, החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה, איומים, תקיפה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, הסגת גבול והפרת הוראה חוקית. באת כוחו נתנה דגש בטיעונה לכך שאין לחובתו הרשעות קודמות בעבירות מין, אולם בהתחשב בכך שלחובתו הרשעות בעבירות אלימות, איני רואה כיצד זה היעדרה של מעורבות בעבירות מין קודמות יכול להניח את הדעת. גם הנסיבות בהן בוצע על פי הנטען מעשה האינוס - האלימות הקשה, האטימות לתחנוניה של המתלוננת והעובדה שהמעשים בוצעו לאחר צריכת אלכוהול - מעידות על מידת מסוכנותו של העורר. הוסף לאלה את העובדה שהעורר לא בחל בניסיונות לפנות אל חברותיה של המתלוננת בנוגע לעניין זה, לרבות באמצעות תוכנות מחשב, והתמונה המתקבלת היא כי מדובר במסוכנות שיקשה לאיינה בחלופת מעצר, אף אם זו תהא מרוחק ממקום מגוריהן של הנפשות הפועלות.
יחד עם זאת, לאחר שתישמע עדותם של עד התביעה, איני שוללת כי ניתן יהא לעיין מחדש בהחלטה זו.
