בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' ברקאי), בתיק ב"ש 21950/07 מיום 4.11.2007, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.
כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של אינוס, לפי סעיפים 245(ב)(3) ו-(4) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין; ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
לפי המתואר בכתב האישום, העורר תקף את המתלוננת בשעה שזו צעדה בשעות הלילה בסמוך לפארק באשדוד, הפיל אותה לקרקע ובעל אותה מספר פעמים בניגוד לרצונה תוך שימוש בכוח פיזי ובאיומים.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.
כפי שנטען בבקשה, הראיה העיקרית אשר קושרת את העורר לביצוע האונס הינה עדותה של המתלוננת המגובה בקלסתרון שהרכיבה, וזיהוייה את העורר במסדר זיהוי. עוד ציינה המשיבה בבקשה כי בידיה אמרות של עדי ראיה למעשה, חוות דעת רפואית וחוות דעת ביולוגית. כן ציינה המשיבה כי העורר הודה במעשים המיוחסים לו, אך חזר בו מהודאתו.
בהחלטתו מיום 4.11.2007 הורה בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, בקובעו כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. בהתאם קבע בית המשפט, כי חומרתן של העבירות המיוחסות לעורר מקימה עילת מעצר כנגדו.
מכאן הערר שבפניי.
לטענת בא-כוח העורר, שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה בדבר ביצוע העבירה. לטענתו, המתלוננת סותרת עצמה באמרותיה השונות, ועדויותיה עומדות בסתירה בפרטים מהותיים לעדויות עדי הראיה. מנגד טוען בא-כוח העורר כי לעורר קיימת גרסת אליבי מוצקה ומבוססת הנתמכת בעדויות חבריו. עוד טוען בא-כוח העורר כי ישנם מחדלי חקירה חמורים של המשטרה בתיק זה, שיש בהם כדי לפגוע קשות בהגנת העורר. משכך טוען בא-כוח העורר כי היה על בית המשפט המחוזי להיענות להמלצת שירות המבחן ולהורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.
מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר.
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בערר ובחומר הראיות שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.
כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)). בית המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2005); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 817 (1997)).
בענייננו, הראיה העיקרית הקושרת את העורר לביצוע התקיפה, היא זיהויו על ידי המתלוננת. ודוק: אין חולק כי בוצע במתלוננת המעשה המתואר בכתב האישום, ולמעשה השאלה היחידה הינה שאלת וודאות זיהויו של העורר על ידיה. הגם שקיימות בעדותה של המתלוננת סתירות מסוימות, דבר שאינו מפתיע בהתחשב בעובדה כי מדובר במי שהייתה קורבן למעשה כה טראומטי, הרי שעצם זיהויו של העורר מעוגן בקלסתרון שיצרה המשטרה על פי תאורה של המתלוננת ובמסדר הזיהוי, אשר בא-כוחו של העורר היה שותף לעריכתו. אמנם בא-כוח העורר מבקש לעורר ספק במהימנותו של זיהוי זה, אולם כאמור מדובר בשאלה שמקומה להידון במסגרת ההליך העיקרי בבית המשפט המחוזי.
יתרה מכך, עיקר הסתירות אליהן מתייחס בא-כוח העורר נוגעות לזיהוייה של המתלוננת את העורר כמי שלבש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, בעוד שעדי שראיה אחרים זיהו אותו כמי שלבש חולצה שחורה. יצוין, כי בשיחתה עם שוטר בזירת האירוע מסרה המתלוננת כי העורר לבש מכנסיים לבנים. כאמור, ניתן לייחס סתירות אלו, שאינן מהותית, למצבה הקשה של המתלוננת בעת האירוע. יתרה מכך, אין לסתירה זו בנוגע לבגדיו של העורר כל השלכה על עצם זיהויו על ידי המתלוננת, הן באמצעות הרכבת קלסתרון והן במסדר הזיהוי החי. זאת בפרט כאשר אין כל אישוש בעדויותיהם של חבריו לטענתו של העורר כי לבש בגדים אחרים. בעניין זה שותף אני לתמיהתו של בית המשפט המחוזי בנוגע ליכולתו של העורר לזכור בצורה כה מפורטת ומדוקדקת את פרטי הבגדים אותם לבש ביום האירוע, בעת שנחקר על כך שבועיים לאחריו.
ראיות אלו אף מחוזקות על ידי הודאתו של העורר עצמו. הגם שהעורר מבקש להתכחש להודאתו ולטעון כנגד קבילותה, הרי שבשלב בו אנו מצויים, מדובר בראיה לכאורה שיש בה כדי לחזק את חומר הראיות המצוי כנגד העורר. יש לציין כי מדובר בהודאה מפורטת שנעשתה בכתב ידו של העורר, תוך התייחסות למצבו הנפשי של העורר בעת ביצוע המעשה והחרטה אותה הוא חש בשל הצער והכאב שגרם למתלוננת.
מנגד, אין לטענת האליבי לה טוען המערער כל ביסוס שיש בו כדי להרחיק את העורר מזירת האירוע. כפי שעולה מעדויות חבריו, העורר מצוי היה באירוע בחוף הים עד סביבות השעה 3:00, אז הוסע על ידי אחד מהנוכחים, מתן ברסמן, לביתו. אלא שעל פי עדותו של ברסמן, הוא לא הסיע את העורר ממש עד ביתו, אלא במרחק משמעותי ממנו. אף איכון טלפון שנעשה למכשיר הטלפון הנייד של העורר ממקם אותו בשעה 2:54 בסמוך לזירת האירוע. לא זו בלבד שיש בראיות אלו כדי להפריך את טענת העורר לפיה הגיע לביתו בשעה 2:30, אלא שיש בהן אף כדי לחזק את הראיות כנגדו.
בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה להוכחת אשמתו במעשים המיוחסים לו.
גם בכל הנוגע לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר איני מוצא מקום לסטות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי. כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו, העורר סובל מבעיה של דחפים מיניים מוגברים וחוסר יכולת לשלוט בהם. שירות המבחן התרשם כי מדובר בהתנהגות כפייתית בעלת אלמנטים של הסלמה כלפי הקורבנות, הפתעה, תכנון מדוקדק ואף שימוש באלימות. חרף החשש אותו מביע שירות המבחן מפני השפעת המעצר על העורר, הרי שאין בחשש זה כדי לגבור על המסוכנות הרבה הגלומה בעורר לשלום הציבור, ואיני מוצא כי ניתן בנסיבות אלו לשחררו לחלופת מעצר.
סוף דבר, הערר נדחה.
ניתנה היום, כ"ג בכסלו התשס"ח (3.12.2007).