אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ערר מס' 217/3014 יהודה בן יוסף נ' הנתיב המהיר בע"מ

ערר מס' 217/3014 יהודה בן יוסף נ' הנתיב המהיר בע"מ

תאריך פרסום : 03/08/2016 | גרסת הדפסה
ערר
ועדת ערר
217-3014
05/05/2016
בפני חברי הוועדה:
1. עו"ד מנחם שח"ק- יו"ר הוועדה
2. גלעד ונגרובר
3. רו"ח אלעד מאירי


- נגד -
העורר:
יהודה בן יוסף
המשיבה:
הנתיב המהיר בע"מ
עו"ד ויקטור פישר ואח'
החלטה
  1. במועדים הרלוונטיים לערר, היה העורר בעל הזכות הציבורית ומי שהיה רשום כבעלים ברישיון הרכב של מונית מס' 7680425 (להלן: "הרכב", או "המונית"). המשיבה, בעלת זיכיון לפי חוק נתיבים מהירים, התש"ס – 2000 (להלן: "החוק"), חייבה את העורר בחיוב אגרה בגין נסיעה שבוצעה באמצעות הרכב בנתיב המהיר לתל אביב (להלן: "הנתיב המהיר") ביום 3.2.2013 (להלן: "הנסיעה הרלוונטית") ובנוסף בחיוב פיצוי והחזר הוצאות (להלן: "פו"ה"), כמשמעותו בחוק ובתקנות נתיבים מהירים (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), תשע"א – 2010 (להלן: "התקנות"), מן הטעם שהשימוש בוצע לטענתה מבלי שהעורר נקשר עמה מראש בהסכם, מבלי ששולם עבור הנסיעות במהלכן ובניגוד לסעיפים 3ב- 3ג לחוק.
    1. ביום 1.14 פתחה המשיבה נגד העורר תיק הוצל"פ שמספרו 0307962148 (להלן: "תיק ההוצל"פ") לגבי חיוב האגרה והפו"ה הנ"ל שלא שולמו. מטבע הדברים, לתיק ההוצל"פ נוספו סכומים נוספים בדמות אגרה, שכ"ט והוצאות וגובה החוב עמד על סך של 711 ₪, נכון למועד הדיון שהתקיים ביום 28.7.15, כאמור בפרוטוקול.
    2. בכתב הערר שהגיש ביום 17.7.14 טען העורר שרק ביום 5.14 הוא קיבל לראשונה פניה ביחס לחוב, בדמות אזהרה מן ההוצל"פ. עם קבלת האזהרה הוא פנה ללשכת ההוצל"פ בבקשה לביטול הליכים, ברם נענה על ידי רשם ההוצל"פ כי הסמכות מסורה לוועדת הערר (העתק פנייתו והחלטת רשם ההוצל"פ צורפו). לגופו של עניין טען העורר, בלשונו – "אילו הודעת התשלום של החברה הייתה מגיעה אלי בזמן אמת עם הפרטים של המכונית, שמסתבר שהיא מונית ולא שלי, הייתי משלם זאת לאלתר". על בסיס זה ביקש העורר לבטל את תיק ההוצל"פ ולעכב את ההליכים עד למתן החלטה ביום 9.9.14 הוגשה תגובת המשיבה לערר שכללה גם בקשה לסילוקו על הסף, בנימוק שאינו מגלה עילה. לגופו של עניין טענה המשיבה בין היתר כך:

לעורר נשלח חשבון על סך 34 ₪ בגין האגרה והפו"ה שהוטלו עליו בשל הנסיעה הרלוונטית (העתק החשבון צורף כנספח 1 לתגובה, להלן: "החשבון") לפי הכתובת שהעורר עצמו מציין כי היא כתובתו הנכונה; ביום 11.10.13 הועבר החשבון לגבייה לבא כוח המשיבה וביום 20.11.13 נשלח אל העורר מכתב התראה (נספח 2 לתגובה, להלן: "מכתב ההתראה"), לאותה כתובת; ניסיונות לאתר את העורר טלפונית באמצעות חוקר ולשוחח עמו העלו חרס; תיק ההוצל"פ נפתח כדין שכן המשיבה שלחה את החשבון בדואר רשום ואף שלחה מכתב התראה, ניסתה לאתר טלפונית ועמדה בחובת תום הלב; הרכב היה רשום בבעלות העורר במועד הנסיעה ולכן החשבון הופק על שמו.

  1. בתגובה שהגיש העורר ביום 5.3.15 ביקש "לבטל את התביעה נגדי ... לחילופין .... תעבירו אותה לחובתו של נהג המונית ...". העורר צירף תצהיר של אדם בשם אורי סינגר, שציין שהוא נהג המונית ואישר שהוא ביצע את הנסיעה. עם זאת, ציין הנהג – "נכחו ברכבי שלושה נוסעים ... למיטב ידיעתי כאשר מצויים ברכב שלושה נוסעים הרכב פטור מתשלום".
  2. בהחלטת יו"ר הוועדה מיום 8.3.15 התקבלה ללא תנאי בקשת העורר לעיכוב ביצוע נוכח העדר ראיה מצד המשיבה אודות עצם משלוח החשבון בדואר רשום כנדרש על פי תקנה 5(א)(2) לתקנות, העדר ראיה אודות תוצאות המשלוח, ככל שבוצע. בהחלטה ניתן משקל גם לעובדה שלגבי מכתב ההתראה לא צורפה ראיה בדבר עצם משלוחו וצוין כי גם אם יונח שנשלח בדואר רגיל, כטענת המשיבה, לא היה בכך כדי לרפא את הפגם שנפל באי משלוח החשבון בדואר רשום כנדרש בתקנה הנ"ל.
  3. ביום 19.3.15 הגישה המשיבה "הבהרה מטעם המשיבה בהתאם להחלטה מיום 8.3.15" (על אף שבהחלטה לא נדרשה להגיש מאומה). במסגרת תגובתה זו חזרה המשיבה על טענתה ששלחה את החשבון בדואר רשום, אולם גם במסגרת זו הסתפקה בטענה בעלמא ולא מצאה לנכון לצרף כל ראיה בדבר עצם המשלוח של החשבון, ואין צריך לומר שלא צירפה ראיה בדבר תוצאות המשלוח. לגבי מכתב ההתראה צירפה מסמך שכותרתו "נספח לחשבון עסקה" שבו, מפורטים לפי הטענה מכתבים שנשלחו בדואר רגיל ובכללם מכתב לעורר.
  4. דיון בערר התקיים כאמור ביום 28.7.15 (לאחר שנדחה לבקשת העורר). העורר ביקש שהדיון יתקיים בהעדרו עקב בעיות רפואיות מהן סבל וכך היה. בדיון הציעה המשיבה כפשרה שהעורר ישלם לה את הוצאותיה בלבד ואת קרן האגרה והפו"ה, בסך מצרפי של 275 ₪ והוסיפה טענות נוספות למקרה שהעורר יסרב להצעה. בהחלטה אפשרנו לעורר להגיב להצעה ולדברי המשיבה בפרוטוקול.

בסופו של דבר, העורר התנגד להצעת המשיבה והתיק הועבר למתן החלטה סופית.

  1. בכל הנוגע לטענת הסף של המשיבה, כאילו הערר משולל עילה – דינה דחייה.

כמפורט להלן, מצאנו שדין הערר להתקבל לגופו וממילא נשמט הבסיס שתחת טענת המשיבה להיעדר עילה.

  1. לעניין העובדה שהרכב הוא מונית, שהעורר הוא בעל הזכות הציבורית בלבד וטענתו שאינו בעליה המהותי, אין בה כדי להעלות או להוריד לעניין אחריות העורר לשאת בתשלומים למשיבה בגין נסיעותיה בנתיב המהיר.

סעיף 3ד לחוק קובע כי החייב כלפי המשיבה במקרה של נסיעה ללא רישום מראש, יהיה "בעל הרכב במועד הנסיעה ... ", כאשר בסעיף ההגדרות "בעל רכב" הוא "הבעל הרשום ברישיון הרכב". החריג היחיד להוראה זו הוא מקרה של גניבת הרכב, או גניבת אמצעי הזיהוי [ראה סעיף 3(ג)]. המחוקק מגדיר אפוא מפורשות את הרישום הפורמאלי ברישיון הרכב כזה הקובע את זהות החייב כלפי בעל הזיכיון – המשיבה. נעיר כי העובדה שעל פי פסיקת בתי משפט אזרחיים שונים רישום הבעלות ברכב ברשות הרישוי הינו דקלרטיבי בלבד, שאינו בהכרח חופף את הבעלות המהותית ברכב, אינה רלוונטית לעניין החוק דנן, בו הקפיד המחוקק לציין שהרישום הפורמאלי הוא שיקבע לעניין החבות בתשלום. נראה, שקביעה זו בחוק הינה נגזרת מתבקשת מצורת ההפעלה של כביש האגרה ובפרט העובדה שמדובר במערכת זיהוי וחיוב אוטומטית, המתבססת על צילום וזיהוי לוחיות הרישוי של כלי הרכב הנעים בכביש. הוראת חוק דומה ניתן למצוא גם ביחס לכביש האגרה מס' 6 [ראה סעיף 6א לחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) התשנ"ה – 1995].

נעיר, שגם אם נניח שטענת העורר הייתה נכונה, לא היה זה פשוט כלל וכלל לקבוע שאת החיובים הנוספים – אגרת הוצל"פ, הוצאות ושכ"ט, שבאו לעולם עקב פתיחת תיק ההוצל"פ, להבדיל מן החיובים המקוריים שהוטלו בגין הנסיעות, יש להטיל על הנהג.

  1. היות שאין חולק שהעורר היה הבעלים הרשום של המונית במועד ביצוע הנסיעה הרלוונטית, הוא היה ועודו החייב הנכון כלפי המשיבה. אמנם, לא מן הנמנע, שבמישור היחסים שבין העורר לבין שוכר הזכות הציבורית זכאי העורר לשיפוי כזה או אחר, ברם אין בכך כדי לפגוע בקביעה שבמישור היחסים שבינו לבין המשיבה, העורר הוא החייב הנכון ואין כל בסיס לעתירתו "להמיר את החוב" על שם הנהג – שוכר הזכות הציבורית.
  2. לעניין עצם ביצוע הנסיעה אין מחלוקת. אין גם מחלוקת בנוגע לזכאות המשיבה לחייב באגרה בגין נסיעה בנתיב המהיר ואין חולק על כך ששיעור האגרה שהוטל תאם את שיעור האגרה שחייב את המשמשים בנתיב המהיר במועד ביצוע הנסיעה הרלוונטית.
  3. גם לגבי הזכות לחייב בפו"ה אין מחלוקת. השימוש בנתיב המהיר מותר רק למי שפועל בהתאם לאחת החלופות במוצעות בסעיף 3ב לחוק, שזו לשונו:

"3ב(א)   לא ינהג אדם ברכב בנתיב מהיר, אלא אם כן מתקיים אחד מאלה:

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ