ערר מס' 140/3014 דן אנגל נ' הנתיב המהיר בע"מ

רקע משפטי, עובדתי ודיוני

1. במועדים הרלוונטיים לערר, היה העורר הבעלים הרשום של רכב מ.ר. 4479250 (להלן: "הרכב"). המשיבה, בעלת זיכיון לפי חוק נתיבים מהירים, התש"ס – 2000 (להלן: "החוק"), חייבה את העורר בחיובי אגרה בגין שימוש שנעשה בנתיב המהיר לתל אביב (להלן: "הנתיב המהיר") ביום 17.11.11 (להלן: "הנסיעה הראשונה") וביום 22.12.11 (להלן: "הנסיעה השניה") וכן בחיוב פיצוי והחזר הוצאות (להלן: "פו"ה"), כמשמעותו בחוק ובתקנות נתיבים מהירים (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), תשע"א – 2010 (להלן: "התקנות"), מן הטעם שהנסיעות בוצעו מבלי שהעורר רשם את הרכב מראש לשימוש בנתיב המהיר ומבלי ששולם עבור הנסיעות במהלכן.
2. ביום 11.3.14 פתחה המשיבה נגד העורר תיק הוצאה לפועל (מס' 0312473143, להלן: "תיק ההוצל"פ") על חיובי האגרה והפו"ה הנ"ל, בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית, שכ"ט עו"ד והוצאות נוספות והחוב תפח לכדי 757 ₪, נכון למועד פתיחתו, כמצוין על גבי האזהרה שצילומה הוגש.

בכתב הערר ביקש העורר את "ביטול כל ההליכים ... ביטול החיוב ... ולחייב את המשיבה בהוצאות המבטאות את הטרחה ועוגמת הנפש הרבים מהם סבל העורר".

3. קודם שנפרט את טענות הצדדים נקדים בתמצית מספר מילות רקע, החשובות לעניינינו, ביחס לדרך ההפעלה של פרויקט הנתיב המהיר (להרחבה בכל הנוגע להפעלת הפרויקט והתשתית התחיקתית וההסכמית שמכוחה הוא פועל, ראו בפסק הדין שניתן בערר 30/2011 בעניין סיוון חן וכן בערר 164/2011 בעניין צבי ניסים ולביאה). באופן כללי ניתן לומר שפרויקט הנתיב המהיר בנוי משלושה חלקים מרכזיים: קטע דרך ראשון שתחילתו באזור מחלף בן גוריון, עד לנקודת פיצול, סמוכה למחלף שפירים, שבה ניתן לרדת מן הנתיב (הממשיך לעבר תל אביב, במקטע השני, כהגדרתו להלן) אל גשר המוביל לחלק השני של הפרויקט (קטע דרך זה, ממחלף בן גוריון ועד לנקודת הפיצול, יכונה להלן: "המקטע הראשון"). החלק השני הוא מתחם הכולל את משרדי המשיבה, עמדות רישום מנויים, מרכז בקרה, חניון גדול, מערך הסעות, נקודות ביקורת למתן פטורים, לרבות פטור למי שמעלה או מוריד נוסע, או לרכב מרובה נוסעים, עמדות לתשלום במזומן ועוד (מתחם זה יכונה להלן: "החניון"). החלק השלישי הוא קטע הדרך (עבור מי שלא נכנס לחניון מדובר למעשה בהמשכו הישיר של המקטע הראשון), שתחילתו באזור היציאה מן החניון וסופו באזור מחלף קיבוץ גלויות, בואכה תל אביב (קטע דרך זה יכונה להלן: "המקטע השני").
4. בעניין סמכויות המשיבה לגבות חיובים, הרי שלפי סעיף 5 לחוק [בשילוב חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) התשנ"ה – 1995, כמפורט בסעיף] אלו כוללות, בין היתר, את הסמכות לפתוח תיק הוצל"פ ביחס לחוב שלא שולם והפך חלוט ("חוב חלוט", לפי סעיף ההגדרות, הוא חוב שלא הוגש לגביו ערר תוך המועד שנקצב לכך או שהערר לגביו נדחה ולא ניתן לערעור עוד).
5. להלן קיצור טענות העורר בכתב הערר ובמכתב למשיבה שצורף כחלק ממנו:

במועד הנסיעה הראשונה הוא "התפתה" לעשות שימוש בנתיב המהיר, כאשר בשלטים הופיע כי השימוש הוא למנויים ולמשלמים במזומן, המחיר "7 ₪", אולם הוא לא הבחין בשילוט המפנה ל"תשלום" אלא רק "לרישום". העורר הניח כי יקבל לביתו בדואר הודעת חיוב והוא הופתע לקבל חיוב בסך 34 ₪. הנסיעה השניה בוצעה על ידי העורר במטרה לבדוק האם בנסיעתו הראשונה החמיץ סימן או שלט, בטרם "יבוא בטענות" למשיבה. גם בנסיעה זו לא מצא "רמז" לעמדת תשלום – אף לא בתחומי החניון שאליו נכנס. העורר פנה אל המשיבה בכתב ובתשובת המשיבה מיום 4.1.12 (להלן: "מכתב המשיבה") נמסר לו כי החיובים בגין שתי הנסיעות – מבוטלים. כשנה קודם להגשת הערר (הוגש ביום 10.4.14) התקשרה אליו מי שהציגה עצמה כנציגת המשיבה והודיעה לו כי נותר לו חוב בגין אותן שתי הנסיעות. העורר השיב כי החיובים הללו בוטלו והפנה אותה "לבדוק את הנושא". לאחר מספר התקשרויות נוספות "חדלה הנציגה הנ"ל להתקשר והעורר הניח שעלתה על טעותה, עד אשר קיבל את דרישת התשלום נשוא ערר זה". העורר מציין כי "עלה בידו ...למזלו... לאחר שחיטט שעות בניירות ומסמכים שאבד עליהם הכלח, לאתר את הודעת הביטול ...". העורר טוען לאור האמור, כי המשיבה נוקטת ב"שיטת מצליח" ובמגמה שנראית מכוונת מנסה "להפיל בפח" משתמשים תמימים ולחייבם בקנסות ודמי הוצאות "דרקוניים" והמשך בטרטור והטרדה שמטרתם "להתיש ולסחוט" כספים שלא כדין. לגבי בקשת הביצוע בהוצל"פ טוען העורר כי היא נטולה סממנים המאפשרים בירור והבנה של מהותה והוא, עו"ד במקצועו, השקיע מאמץ ניכר, לרבות פניה ללשכת ההוצל"פ על מנת להבין את בסיס החיוב.

בכתב הערר כלל העורר גם בקשה לעיכוב הביצוע של הליכי ההוצל"פ.

6. נוכח חשיבותו של מכתב המשיבה הנ"ל וקודם שנפרט את טענות משיבה, נצטט את מכתב התשובה כלשונו (ההדגשות מופיעות במקור):

"לכבוד דני אנגל ...

      הנדון: בקשתך לביטול חיוב "פיצוי והחזר הוצאות"

      קיבלנו את פנייתך שבנדון.

חיוב רכבך בסעיף "פיצוי והחזר הוצאות" נעשה באופן תקין ובהתאם לחוק נתיבים מהירים. לאחר שקיבלנו את פנייתך, ולאחר עיון והבנה של הטעות שעשית, מצאנו לנכון לזכותך בגין חיוב נוסף זה. (חשבוניות 91111177396, 9111196356).

כיוון ששימוש בנתיב המהיר מחייב רישום מוקדם (למעט משלמים במזומן במהלך הנסיעה) אנו מזמינים אותך לפנות אל משרדי הרישום בחניון הנתיב המהיר או ישירות להנהלת חשבונות בימים א-ה ... בטלפון ... בכדי להשלים את הרישום והזיכוי.

בברכה ..."

7. בתגובתה מיום 11.5.14 טענה המשיבה טענות שונות שלטעמה מצדיקות את דחיית הערר על הסף ולחילופין לגופו. ראשית טענה המשיבה שהחוב חלוט, הערר הוגש באיחור והוא נעדר עילה. המשיבה מציינת כי היות שהנסיעות הרלוונטיות בוצעו מבלי שהעורר נרשם אצלה מראש, כדין הוא חויב בפו"ה. לגבי מכתב המשיבה, טוענת המשיבה, כי המכתב מציין בפירוש כי הפטור שעליו הוחלט מתייחס אך ורק לחיוב הפו"ה בעוד על העורר לשלם את חיוב האגרה, וגם לגבי חיוב הפו"ה היה על העורר לפנות למשיבה על מנת להסדיר את הזיכוי בגינו. משלא פעל העורר כמתחייב, ביום 31.5.12 הועבר הטיפול בתיק לב"כ המשיבה העוסק בגביה. נציגת ב"כ המשיבה יצרה עם העורר קשר מספר פעמים, הבהירה כי החיובים לא בוטלו, ביקשה מן העורר שיעביר את מכתב המשיבה אולם העורר סירב והביע רצונו שהמשיבה תתבע אותו. משלא עלה בידי המשיבה לגרום לעורר לשלם את החוב ומאידך הוא מצידו לא הציג לא את המכתב בו נמסר כי החוב בטל, פתחה את תיק ההוצל"פ. המשיבה טוענת כי בנסיבות הללו העורר הוא זה שהביא על עצמו את תיק ההוצל"פ . לתגובה צירפה המשיבה תצהיר של מנהל מח' הגביה במשרד בא כוח המשיבה הכולל פירוט הפעולות שנעשו בתיק על פי רישומי המערכת במשרד ב"כ המשיבה.