ערר התביעה הצבאית על ההחלטה שלא לעצור את העורר עד תום ההליכים- נדחה

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו חברות בג'יהאד האסלאמי החל מספטמבר 2006 ועד למעצרו. בקשה למעצר עד תום ההליכים שהגישה התביעה במקביל לכתב האישום נדחתה ע"י בימ"ש קמא שהתרשם כי חל כרסום בראיות התביעה. על כן, קבע בית המשפט כי ניתן להורות על שחרור המשיב, תוך כדי קביעת תנאים הולמים להבטחת התייצבותו.

התביעה סבורה כי לא היה מקום לקביעותיו של בית משפט קמא. לדעתה, שגה בית המשפט בהערכת משקלן של הראיות, המצביעות על חברותו של המשיב בג'יהאד האיסלאמי. עוד טען התובע, כי אמנם חל שיהוי בין מסירת האמרה המפלילה לבין מעצרו של המשיב, אולם אין מדובר בשיהוי כה חמור עד כי נסתרת חזקת המסוכנות העולה מהעבירה.

הסנגורית ביקשה כי אותיר את החלטת בימ"ש קמא על כנה, תוך שהדגישה את הליקויים הקיימים באמרות המפליל. הסנגורית הוסיפה וטענה כי המשיב הינו צעיר, ללא עבר, שהתכוון לצאת ללימודים ברוסיה טרם מעצרו, ולצורך זה קיבל מלגת לימודים. הסנגורית הדגישה כי הרשויות התרשלו התרשלות רבתי, כאשר, למרות שראיות מפלילות נגד המשיב ואחיו התקבלו עוד בחודש מרץ ואח המשיב נעצר על פיהן כבר באפריל 2007, נמנעו מלעצור את המשיב, המתגורר באותו בית, עד לחודש דצמבר.

עיון בראיות התביעה לא הותיר בליבי ספק בדבר קיומה של תשתית ראייתית נאותה להורות על מעצר עד תום ההליכים.

אמנם, גרסה נגד המשיב לא נמסרה על ידי העד המרכזי באמרתו הראשונה אלא בהמשך החקירה. אולם אין בעובדה זו כדי לפגום בכוחה של האמרה השניה, במיוחד לא בשלב כה מוקדם של הדיון. דינאמיקת החקירה מביאה לעיתים קרובות למצב בהם הנחקר פותח את סוגר ליבו באופן מדורג. אשר על כן, שאלת השפעת אי מסירת פרטים באמרה הראשונה, ראוי כי תיבחן במשפט גופו, במסגרת ההערכה הכללית של מהימנות דברי העד.

יתרה מזו, במקרה הנוכחי צוין במפורש בזכ"ד מיום 14.3.07 כי הדברים שנמסרו על ידי העד הוחסרו על ידו בחקירה הראשונה.

אף בעובדה כי מעורב נוסף בפרשה לא הזכיר את המשיב כחבר בחוליה אין כדי לכרסם במשקל הראיות.

אשר על כן, יש לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת חברותו של המשיב בג'יהאד האיסלאמי, כמתואר בכתב האישום.

אלא שאכן התנהלות הרשויות במקרה זה מעלה סימני שאלה. כך לדוגמא לא ניתן כל הסבר לאי מעצרו של המשיב באפריל, כאשר נעצר אחיו על בסיס ראייתי דומה.

בנסיבות חריגות אלה הנני סבור כי גם אם בפנינו תקופת שיהוי גבולית, יש בה להשפיע על הערכת מסוכנות המשיב, זאת במיוחד לאור העובדה כי לא יוחסה למשיב כל פעילות.

בשים לב לאמור, ולעברו הנקי של המשיב, נחה דעתי כי ניתן במקרה הנוכחי להסתפק בחלופת מעצר.

לנוכח דברי דלעיל, הגעתי למסקנה כי יש להותיר את החלטת ביהמ"ש קמא על כנה ולאפשר למשיב להשתחרר אם יעמוד בתנאים שנקבעו בהחלטה זו.

ניתנה היום, 2 בינואר 2008, כ"ד בטבת התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

המשנה לנשיא

רמ"שית: גו+ופ