עררים על החלטת בימ"ש להורות על שחרורו ממעצר של מואשם ביידוי אבנים

נשוא עררים הדדים אלה הינה החלטת בימ"ש קמא להורות על שחרור המשיב (העורר בתיק 2536/08) בתנאים שכללו בין היתר הפקדת 20.000 ש"ח, במסגרת בקשת הסנגוריה לעיון חוזר.

נאמר מיד בתמצית כי התביעה סבורה שהחלטת השחרור אינה יכולה לעמוד, בעוד הסנגוריה קובלת נגד תנאי השחרור הדרקוניים.

להלן אביא את העובדות הצריכות לעניין.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של יידוי אבנים בכך שמשך חודשיים, בסוף שנת 2007 ותחילת שנת 2008, יידה אבנים, במספר רב של הזדמנויות, לעבר כוחות הביטחון. בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה התביעה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. בקשה זו התקבלה ע"י ערכאת קמא ואף אושרה בעיקרה ע"י ביהמ"ש לערעורים (ע"מ 1928/08 מצלח נ' התוב"ץ). עם זאת, קבע ביהמ"ש לערעורים כי התביעה נדרשת להביא להתייצבות עד התביעה המרכזי עוד בישיבת ההקראה, כאשר בסיום שמיעת עד זה יותר לסנגור לחזור על בקשתו לשחרור המשיב בערבות. ביהמ"ש נימק קביעה זו בעובדה כי לאחר עדות זו תהיה בפני ביהמ"ש תמונה ראייתית ברורה יותר. עוד קבע ביהמ"ש כי אם העד לא יזומן או לא יישמע באותו יום ישוחרר המשיב בתנאים אותם קבע.

במועד הישיבה האמורה אכן הובא עד התביעה והעיד בחקירה ראשית, אך לנוכח השעה המאוחרת נדחתה חקירתו הנגדית.

על רקע זה ועל רקע העובדה שהעד לא הפליל את המשיב, הגיש הסנגור בקשה לעיון חוזר במסגרתה ביקש את שחרורו של המשיב בתנאים קלים יותר מאלה שקבע ביהמ"ש לערעורים.

כאמור, בימ"ש קמא קיבל את בקשת השחרור, אך נצמד לתנאי השחרור אותם קבע ביהמ"ש לערעורים.

ביהמ"ש נימק את החלטתו בשלוש. ראשית, ציין השופט כי ביהמ"ש לערעורים כבר עמד על הקשיים הראייתיים הקיימים בראיה המפלילה. שנית, סבר השופט שחזרת העד מהודעתו המפלילה בחקירתו הראשית יש בה לכרסם בתשתית ראייתית. שלישית, קבע השופט שאף בעדותו של עד התביעה מס' 3 אין כדי לחזק את ראיות התביעה.

בעררה טוענת התביעה כי לא היה מקום להחלטת ביהמ"ש קמא, שכן ביהמ"ש לא היה אמור להיכנס שוב לנבכי התשתית הראייתית בהליך של עיון חוזר. כן טוענת התביעה כי בחזרת העד מהודעתו לא היה כדי לשנות את מאזן הראיות.

הסנגוריה מנגד סבורה כי, מעבר לנימוקים שהועלו ע"י בימ"ש קמא, יש לקיים את החלטת בימ"ש לערעורים כלשונה, ומאחר שהעד לא נחקר בחקירה נגדית משול הדבר כאילו לא נשמע, ומסיבה זו בלבד היה מקום להורות על שחרור. במקביל טוען הסנגור כי גובה הערבות אינו מאפשר למשיב להשתחרר ולכן ראוי להתערב ולהפחית את סכומה.

הערר הנוכחי מעלה שתי שאלות עיקריות. הראשונה נוגעת לפרשנות החלטת ביהמ"ש לערעורים בשני היבטים. הראשון, במישור הראייתי. השני, באשר להוראת ביהמ"ש כי אם העד לא יישמע ישוחרר המשיב. השאלה השנייה נוגעת להערכה המחודשת של התשתית הראייתית כפי שהעריך אותה בימ"ש קמא בהחלטתו.

כאמור, ביהמ"ש לערעורים ביקש להבטיח שמיעת העד ע"י קביעה כי אם זה לא יוזמן או לא יעיד, ישוחרר המשיב. פרשנות תכליתית של הוראה זו תלמדנו כי מטרתה הייתה זירוז בירור אשמתו של המשיב ולצורך זה אבטחת תחילת שמיעת הראיות. ואכן מטרות אלה הושגו באופן נרחב כאשר חלף קיומה של ישיבת הקראה החלה להתברר פרשת התביעה ומחצית עדותו של העד המרכזי נשמעה. בנסיבות אלה, הנני בדעה כי יש לדחות את טענת הסנגוריה לפיה אי שמיעת העד עד תום מחייבת שחרור במסגרת הוראת בימ"ש זה.

מכאן להערכה המחודשת של הראיות.

נקודת המוצא לבחינת שאלה זו צריכה להיות כי בהליך של עיון חוזר אין ביהמ"ש נדרש לבחון De novo את קיומה של תשתית ראייתית, אלא אך את הטענות בדבר שינוי שחל בתשתית זו, כתוצאה מנסיבות חדשות שהתעוררו, ביניהן שמיעת עדים או גילוי ראיות חדשות.

בעניין זה, דומני כי בימ"ש קמא נקלע לכלל טעות בהדגישו את הפגמים הראייתיים עליהם הצביע ביהמ"ש לערעורים בהחלטתו. זאת, לנוכח העובדה כי, בסופם של דברים, ביהמ"ש קבע בלשון שאינה משתמעת לשני פנים כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת להורות על מעצר עד תום ההליכים.

זאת ועוד, לדעתי, לעובדה שהעד חזר בו בחקירתו הראשית מההפללה אין משמעות רבה, שכן התביעה צפויה לבקש להגיש את אמרתו במסגרת ס' 10א לפקודת הראיות, תשל"א - 1971 ועל ביהמ"ש יהיה להכריע האם הוא מעדיף את דברי העד בבית המשפט על פני הדברים אותם מסר במשטרת ישראל, תהליך שאינו חריג במקומותינו. נמצאים אנו, על כן, בשלב ביניים, ממנו לא ניתן להסיק מסקנות באשר להערכת הראיות.

מכאן כי לא חל שינוי משמעותי בתשתית ראייתית הקיימת בתיק זה, ומכאן גם כי טרם בשלו התנאים לקביעת ביהמ"ש בדבר כרסום בראיות התביעה עד כדי שינוי המאזן לטובת שחרור המשיב.

לנוכח האמור, הנני מקבל את ערר התביעה ומורה על  מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. ערר הסנגוריה נדחה בהתאם.

ניתנה היום, 25 במאי 2008, כ' באייר התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.