- ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט א. נאמן) בה"ט 5280-06-17 מיום 9.7.17, אשר ניתן במסגרת בקשה לצו הגנה על פי חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 (להלן: "החוק").
בפסק הדין נקבע, כי צו ההגנה הזמני שניתן כנגד המערער ביום 4.6.17 ואשר הורה על הרחקתו הזמנית מהבית יפקע ביום 11.7.17. יחד עם זאת, בית משפט קמא קבע כי פקיעת הצו תהא בכפוף לתנאים שפירט שם, ובעיקר, כי המערער לא יהיה רשאי להיכנס לבית או לשהות בו כשהוא שתוי, וכי במידה ויפר צו זה יהווה הדבר עילה להרחקתו המידית בהתאם לבקשה שתוגש לבית המשפט, כי אז יורחק למשך חצי שנה.
עוד ניתן במסגרת אותו פסק דין צו האוסר על שני הצדדים, בני זוג נשואים, להתנהג באלימות מכל מין וסוג שהוא, זה כלפי זה.
- למעלה מן העניין, בטרם אסקור את ההליכים ואת עובדות הרקע, אינני רואה מנוס מלהתעכב תחילה על מספר טענות שאינן ראויות ומבישות בלשון המעטה, שבאו בגדרי הערעור, והמופנות כלפי בית משפט קמא, וכן על טענות שאינן דרושות לעניין.
כך הוא הדבר ביחס לטענה לפיה "..חלקי פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא – הזויים..." (עמ' 2 פסקה אחרונה מתחת לכותרת "טענות המערער – בקליפת אגוז"). לשון זו חורגת מהמקובל והראוי, ואין מקומה בכתבי טענות המוגשים לבית משפט. כך גם באשר לנטען בהודעת הערעור תחת הכותרת "תקופת היובש" וכי פסק דינו של בית משפט קמא מזכיר תקופה היסטורית זו, וכן הכותרת שבעמ' 15 להודעת הערעור, ובלשון זו: "סולם ההתקדמות של הסובא מהכוס הראשונה ועד הקבר – על פי נתנאל קורייר וגם על פי משנתו...". כמו כן סבורני כי לא היה ראוי לכלול במסגרת הודעת הערעור אותם איורים המופיעים בעמודים 14 ו-15.
בהתאם לתקנה 417 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דינן של טענות אלה מחיקה.
ועתה לעובדות הרלבנטיות :
- המערער והמשיבה הם בני זוג המסוכסכים ביניהם מזה תקופה. ביום 4.6.17 הגישה המשיבה כנגד המבקש בקשה לצו הגנה בהתאם לחוק, שם טענה כי הוא נוהג בה אלימות פיזית, מאיים לרצוח אותה, תוך שהיא מצביעה על בעיית שתיית אלכוהול ממנה סובל המבקש. בקשה קודמת בה"ט 52884-01-17 מינואר השנה, בגין אירוע אלימות מאותו חודש (1/17) לו טענה המשיבה, כאשר כבר שם ייחסה למערער בעיית שתיה מופרזת של משקאות משכרים, נתקבלה בהסכמת המערער, אשר נאות לעזוב את הבית למשך תקופה קצובה.
בית משפט קמא (הבקשה נדונה תחילה לפני מותב אחר – כב' השופטת מ. לוי) הורה תחילה, במעמד המשיבה, על הרחקת המבקש מהבית והבקשה נקבעה לדיון במעמד שני הצדדים, כאשר בית משפט קמא מזמין תסקיר של עו"ס לסדרי דין.
הדיונים לפני בית משפט קמא נדחו, כך שרק בחלוף חודש אף יותר, ולאחר הגשת שני תסקירים, האחד מיום 17.6.17 והשני מיום 3.7.17, התקיים לפני בית משפט קמא ביום 9.7.17 דיון במעמד שני הצדדים, כאשר באותו דיון נחקרה ארוכות העו"ס גב' ג'בריס, כן נחקר המבקש ולפני בית משפט קמא הוצג סרט ללא קול עליו התעכב בית משפט קמא במסגרת הערה שנרשמה בפרוטוקול הדיון ופירט בה את שראו עיניו.
בית משפט קמא הסתפק בצפייה בסרט, בחקירת העוס"ית והמבקש, ומיד לאחר מכן הוציא תחת ידיו את פסק דינו שאת הוראותיו המרכזיות ציינתי לעיל.
כאמור, פסק הדין ניתן בין היתר לאחר שלפני בית משפט קמא הונחו שני תסקירי הערכת מסוכנות, הראשון מיום 17.6.17 והשני מיום 3.7.17 כאשר ביום 8.7.17 הוגש לראשונה טופס הערכת המסוכנות. התסקיר ייחס למבקש מסוכנות מדרגה "בינונית עד נמוכה", בעוד שבטופס הערכה נשללה "אלימות חמורה בעבר, עבריינות, אלימות, פסיכופתולוגיה, איומי רצח חדשים, איומים קונקרטיים".
עוד למען שלמות התמונה יצוין, כי בית משפט קמא התרשם מאותו סרט בו צפה והמתעד את שאירע באותו יום רלבנטי וקבע שלא ניתן להסיק ממנו שהמערער היה שיכור כשם שלא התרשם שהוא ניסה לשבור את דלת הבית לאחר שיצא ממנו וביקש לחזור אליו, אלא שה"בעיטות בדלת" נועדו "על מנת שיפתחו לו". בית משפט קמא הסביר את ההתנהגות הכעוסה שבאה מצד המערער, כמי שבאה על רקע ניסיונו להיכנס ולאחר שדפק בדלת וניסה להיכנס חזרה מבלי שאיש פתח לו.
עוד למען שלמות התמונה יצוין, כי בתסקיר מיום 4.7.17 ציינה העו"ס דברים אלה: "התרשמותנו כי מדובר במערכת יחסים זוגית מורכבת, האשמות הדדיות. ממצאי דו"ח הערכת המסוכנות הצביע כי גב' ה' נמצאת ברמת מסוכנות בינונית עם הדגש כי מדובר במערכת הדדית והאשמות הדדיות. המצב נתמך גם כן על ידי הבן מר ......... שבמהלך השיחה איתו הוא דיווח על אלימות מילולית כולל קללות והשמצות ואלימות שמסלימה על רקע שתיית אלכוהול על ידי מר ע'".
עוד צוין בתסקיר, כי תהליך הפרידה ומשבר הגירושין עלול להשפיע באופן שלילי על הדינמיקה הזוגית וצפוי אף להגביר את המתח וחילוקי הדעות בין הצדדים. על כן הומלץ על הפרדה בין שני הצדדים ועל הפנייתם לקבלת טיפול אישי ביחידה למניעת אלימות במשפחה במקום מגוריהם.
יצוין, כי תלונות שהגישה המשיבה כנגד המבקש במשטרה בגין אלימות שייחסה לו בעבר, לפני פחות משנה, כך גם תלונה מהעת האחרונה ביחס לאותו אירוע נטען מתחילת 6/17 נסגרו, כאשר המבקש אף הוא מגיש תלונה כנגד המשיבה בגין נעילתו מחוץ לביתו בשעות הלילה באותו אירוע ממש.
טענות הצדדים:
- 4. המערער יוצא חוצץ כנגד פסק הדין קמא ומעלה במסגרת ערעורו טענות רבות ומגוונות. בין היתר טען, כי שגה בית משפט קמא שעה שהפסיק את הדיון מיד לאחר שצפה בסרט, ולא אפשר למערער לחקור את המשיבה. עוד טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא גם בכך שלא הורה על ביטול הצו שניתן במעמד המשיבה לאחר שחלפו יותר מ-7 ימים ממתן הצו. לא מצאתי ממש בטענות אלה, ולא ראיתי טעם להתעכב עליהן הן משום שבית משפט קמא הגיע למסקנה כי באותו אירוע נטען לא באה מצד המערער אלימות המצדיקה מתן צו הרחקה והן משום שבמסגרת פסק דינו קבע כי לא התרשם שבאותו מועד רלבנטי המערער היה שיכור ולא קיבל את טענות המשיבה בעניין זה.
כך גם אין לקבל את טענת המערער לפיה היה מקום לבטל את צו ההגנה בתום 7 ימים מיום הינתנו, וממילא טענות המערער בהקשר זה ובהקשר דומה נדחו במסגרת רמ"ש 52903-06-17 (פסק דין מיום 23.6.17), כשהנימוקים שם מקובלים עלי ותקפים גם עתה. יצויין כי דחיית הדיונים עד לאותו דיון במעמד שני הצדדים שהתקיים תחילה ביום 5.7.17 לפני כב' השופטת מ. לוי ובהמשך ביום 9.7.17 לפני בית משפט קמא נבע מסיבות מוצדקות, ולאחר שבית משפט קמא קיים את הוראת סעיף 4 לחוק, משהועיד דיון במסגרת הבקשה בתוך 7 הימים לאחר מתן צו ההגנה במעמד המשיבה.
- ועתה לטיעון המרכזי שבמסגרת הערעור. ניתן להפנות בהקשר זה לטיעונים המסכמים כפי שהועלו בעמ' 16, 17 להודעת הערעור ולפיהן ההוראות שניתנו בגדרי פסק הדין נעדרות כל בסיס משפטי על פי חוק מניעת הטרדה מאיימת התשס"ב-2001 (להלן: "חוק מניעת הטרדה מאיימת") ולאחר שלא נמצא באף אחת מהחלופות המנויות בסעיף 5 לאותו חוק, האפשרות לאסור על אדם לשתות שתייה חריפה בתוך ביתו.
בהקשר זה מלין המערער על אותה החלטה של בית משפט קמא וסבור כי זו ניתנה ללא סמכות, שכן "מניין שאב בית המשפט קמא את הסמכות והכוח המשפטי להטיל את הצו וההגבלה שהטיל בסעיף 3(א) לפסק דינו... ". עוד מלין המערער, על חומרת אותה הוראה שכזכור אוסרת עליו "להיכנס לביתו כשהוא שתוי או לשהות בביתו כשהינו שתוי" משום ההרחקה האוטומטית שתהא בצד אותה התנהגות, ולמשך 6 חודשים מהבית, ללא כל קשר לביצוע מעשה אלימות או הטרדה.
בהקשר זה מוסיף המערער וטוען, מי קובע מה ההגדרה של שתוי? ומוסיף בהמשך, כי לא ראוי להותיר הוראה כזו בתוקף.
עוד מלין המערער על כי בית משפט קמא לא ביטל את ההיתר להתקנת מצלמות ומערכות הקלטה בתוך הבית, דבר שיש בו כדי לפגוע בפרטיותו של המערער, וכן עותר הוא בערעורו, ויש לומר כבר עתה כי עתירה זו דינה דחיה, להרחקת המשיבה מהבית.
כאמור, פסק הדין קמא ניתן בגדרי בקשה שהגישה המשיבה כנגד המערער ובהתאם לחוק, ולא בבקשת המערער למתן צו הגנה כנגד המשיבה, בקשה שכלל לא הוגשה ולא הונחה לפני בית משפט קמא. מכאן, דין עתירתו האמורה להרחקת המשיבה – דחייה, וכך הוא הדבר ביחס לבקשה לביטול ההיתר להתקנת מצלמות, שככל הנראה ניתן במסגרת הליכים אחרים, וממילא אין לו כל זכר במסגרת פסק הדין קמא.
- באשר למשיבה – הרי שהיא עתרה לסילוק הערעור על הסף משום שלא הופקד עירבון, ולחילופין, דחייתו לגופו משום נימוקי בית משפט קמא. אלא שעירבון הופקד, בניגוד לנטען, ויש לדון בערעור לגופו.
דיון והכרעה
- לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות למעט בסוגיה אחת והיא סוגיית הסנקציה שיש להשית על המערער, אם וכאשר יתברר כי נהג בניגוד לאמור בפסק הדין – נכנס או שהה בבית כשהוא שתוי.
- ראשית, יש לומר, כי נימוקי הערעור סבים סביב סמכויות בית משפט לענייני משפחה על פי חוק למניעת הטרדה מאיימת, ומה הם הסעדים והצווים ומהו היקפם של אלה על פי הוראות אותו חוק. אלא שפסק דינו של בית משפט קמא ניתן על פי הוראות חוק למניעת אלימות במשפחה, ועל אף הדימיון שקיים בין חוק זה לבין חוק למניעת הטרדה מאיימת, עדיין קיים שוני משמעותי הן לגבי הסמכויות, הצווים שיינתנו על פי כל אחד משני החוקים לרבות היקפם, וכן שוני משמעותי לאור התכלית העומדת בבסיס כל אחד מהם, וכן הסמכויות הרחבות שהוענקו לבית משפט לענייני משפחה והגמישות בה נוהג, הן במישור הדיוני והן במישור הראייתי.
משום כך גם אותה בחינה שעשה המערער לגבי הסמכויות שיש לבית משפט בדונו בבקשות על פי חוק למניעת הטרדה מאיימת, אינה רלבנטית היא, כאשר פסק הדין יישם הוראות חוק אחר - למניעת אלימות במשפחה. מכאן, כל טענה בדבר יישום לא נכון של הוראות חוק מניעת הטרדה מאיימת, דינה להידחות. רק למען ההמחשה, בעניין אותם הבדלים משמעותיים בין שני החוקים, העילות והסעדים המתחייבים על פי כל אחד מהם, לרבות המבחנים השונים, אציין כי בסעיף ח(1) לחוק הוסמך בית משפט הדן בבקשה למתן צו הגנה לפי הוראות החוק, לתת גם צו למניעת הטרדה מאיימת לאדם, לעניין בן משפחתו, בהתאם להוראות חוק מניעת הטרדה מאיימת.
- כאמור, המערער מלין על אותה הוראה המונעת ממנו להיכנס או לשהות בביתו כשהוא שתוי, משום אותה פגיעה אנושה על פי טענתו בזכויות יסוד לרבות זכות הקניין, וזכותו לנהוג בביתו כעולה על רוחו כל עוד אין בדבר כדי לפגוע בצד השני, אשתו המשיבה.
המערער טוען גם כי מרגע שבית משפט קמא לא קבע כי באותו אירוע אלימות נטען, שלא הוכח, היה המערער שיכור או שתוי, הרי שלא היה מוסמך להוסיף ולקבוע "שלמען הזהירות אני קובע כי הבעל לא יהיה רשאי להיכנס הביתה ו/או לשהות בבית כשהינו שתוי".
- אתעכב על הטיעון האחרון המתמקד בסמכויות בית משפט על פי חוק למניעת אלימות במשפחה. באשר לטיעון השני והמנסה לשוות מעמד של זכות ואף זכות יסוד לאדם – בן זוג להיות שתוי ושיכור בביתו המשמש למגורי בן זוגו, דומה כי אין מקום להתעכב. ויודגש, האיסור שהוטל לא היה על שתיית אלכוהול, אלא על שהייה בבית כשהמערער שתוי.
- חוק למניעת אלימות במשפחה מעניק בידי בית משפט סמכויות ושיקול דעת רחבים ביותר, ליתן צווי הגנה בהיקפים שונים לרבות קביעת תנאים לכניסה לדירה בה מתגורר בן משפחתו של אותו אדם וכן ליתן כל סעד וכל צו כנגד אדם והאוסר עליו לפעול בכל דרך המונעת או מקשה על שימוש בנכס המשמש כדין את בן משפחתו, והוא אף אם יש לו, לאותו אדם, זכות כלשהי בנכס (ראה סעיף 2 לחוק למניעת אלימות במשפחה ובפרט סעיף 2(1) ו-(3)). לא רק זאת, אלא שבית משפט מוסמך להורות כי צו הגנה יכיל גם דרישה לערובה לקיומו והן להתנהגות טובה, או כל הוראה אחרת הדרושה לדעת בית המשפט, להבטחת שלומו ובטחונו של בן משפחה, ויכול שיכיל גם הוראות בדבר הסידורים הנדרשים כתוצאה ממתן הצו (ראה סעיף 2(ב) לחוק).
הסמכויות ושיקול הדעת שהוענקו לבית משפט לענייני משפחה על פי החוק הן רחבות ביותר, ועל כן, התערבות ערכאת הערעור תהא מצומצמת ביותר ואך במקרים בהם מדובר בשגיאה גסה ביותר הנגלית על פני הפסק.
אלא שבמקרה דנן, עולה תחילה השאלה האם מוסמך היה בית משפט קמא ליתן כל צו על פי החוק גם בהינתן הקביעה לפיה לא הוכחה לפניו אלימות או כל התנהגות המקימה עילה למתן צו הגנה על פי החוק וכמתחייב מסעיף 3 לאותו חוק. היינו, כי הוכח תחילה לפני בית משפט קמא אחת מאלה: כי המערער נהג באלימות במשיבה, ביצע בה עבירת מין או כלא אותה, או שהתנהגותו נותנת בסיס סביר להניח כי הוא מהווה סכנה גופנית ממשית למשיבה או שהוא עלול לבצע בה עבירת מין, או שהתעלל בה התעללות נפשית מתמשכת או התנהג באופן שאינו מאפשר לה ניהול סביר ותקין של חייה.
- בדיון שהתקיים לפני בית משפט קמא ביום 4.6.17 ובמעמד המבקשת בלבד, היא ציינה: "אתמול הוא בא שתוי, ופתח את הדלת ואמר אני רוצה לרצוח אותך, את חשבת שאני שכחתי שהייתי בפנים יומיים... הוא רצה להרביץ והתחיל לזרוק הכלל בית, והרביץ בדלת, אני פחדתי וסגרתי את הדלת ולא פתחתי את הדלת. הזמנתי משטרה. הוא היה כל פעם מגיע צועק והולך. אתמול הוא בא וחשב שצריך לעשות משהו. סגרתי את הדלת והתחיל לקלל בצעקות. הזמנתי משטרה."
- גם אם בית משפט קמא לא נקט בלשון ברורה ובחר ליתן הוראותיו "מבלי לקבוע כי אכן הבעל היה שיכור ו/או שתוי" כשם שציין קודם ביחס לכך "יתכן שכן ויתכן שלא", הרי שעל קיומה של מסוכנות מצד המערער, גם אם ממדרג נמוך, הנשקפת ממנו, וייתכן בהשפעת אלכוהול, למדים מאותה הערכת מסוכנות וכן מאותן אמירות שבאו בגדרי התסקיר לפיהן מדובר במערכת יחסים מורכבת, האשמות הדדיות, כאשר לצד אלה נתווספה גרסת הבן הבגיר אשר דיווח על אלימות מילולית כולל קללות, השמצות ואלימות שמסלימה על רקע שתיית אלכוהול על ידי המערער.
ואם לא די באלה נראה, כי אותו סרט עליו התעכב בית משפט קמא, דווקא תומך בגרסת המשיבה, במובן זה כי אותה התנהגות של המערער הנצפית במסגרתו, אינה יכולה להתפרש אלא כאלימות, גם אם נקבל טענות המערער לגבי הנסיבות שגרמו לו להתנהג כך.
- בנסיבות דנן, גם אם על פי בית משפט קמא, כפות המאזניים נותרו מעוינות על בסיס הראיות שהוצגו לפניו, הרי שדווקא אותו סרט מטה את כפות המאזניים לטובת קבלת גרסת המשיבה באופן חלקי והעדפתה על פני גרסת המערער. מזה מתחייבת הקביעה כי המערער נהג באלימות באותו יום, גם אם נסווגה כאלימות ממדרג נמוך, אשר באה לידי ביטוי בבעיטות בדלת. ויודגש: מסקנה זו מתחייבת מהסרט, כך שגם אם לא נתאפשר למערער לחקור את המשיבה לפני בית משפט קמא, לא היה בכוחה של זו לשנות מאותה מסקנה.
כאמור, צפיתי בסרט (הוגש דיסק הכולל 4 קבצים) בו רואים את המבקשת אליה התלוותה אשה הצעירה ממנה, עולות יחד בחדר המדרגות ונכנסות לדירת הצדדים בסביבות השעה 20:07 (על הסרט מופיע התאריך 3.6.17).
בהמשך, תוך דקה, רואים את המערער יוצא מאותה דירה ומתחיל לרדת במדרגות, אך מיד חוזר לכוון דלת הדירה ומנסה להיכנס לדירה ואף דופק בדלת. מיד ובתוך מספר שניות מאותו ניסיון, משהתברר כי הדלת נעולה מבפנים, מתחיל לדפוק בחוזקה בדלת ואף לבעוט בה, בין היתר, לאחר שהיה חוזר אחורנית וצועד במהירות לכוון הדלת ובועט בה. התנהגות זו של המערער (הבעיטות) לא נפסקת גם לאחר שגבר אחר, כנראה אחיו (כך טען המערער), המתגורר באותו בניין, ככל הנראה קומה מתחת לדירת המערער, עולה לכוונו, ומנסה לגרום למערער לרדת ולעזוב את המקום או להתלוות אליו למטה, אך ללא הועיל. בשלב מסויים רואים אשה (ככל הנראה אשת האח) שאף היא פונה למערער. בסרט רואים גם את המשיבה בתוך הדירה עם אותה אשה שעלתה עמה תחילה.
ודוק: על פי המערער, הבעיטות בדלת באו על רקע נעילתו מחוץ לבית, כאשר המשיבה מתרצת התנהגותה באלימות מילולית מצד המערער שקדמה לכך.
על רקע כל האמור לעיל, על בית משפט קמא היה לקבוע, כי באותו ארוע ובהסתמך על הסרט בו צפה, נהג המערער באלימות, ואין זה משנה לדעתי, מה היה הרקע לכך. על כן, ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 454 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני קובע, כי לאחר שהוכחה התנהגות אלימה מצד המערער, מוסמך היה בית משפט קמא לאסור על המערער לשהות בביתו כשהוא שתוי, כאשר הוראה זו לא גרמה למערער כל עוול, ומשבצידה ניתנה גם הוראה האוסרת על שני הצדדים לנהוג אלימות מכל סוג שהוא האחד כלפי השני. דומה כי לשם מתן צו מעין זה, גם לא היה צורך בהוכחת אלימות.
יש לזכור גם, כי בתסקיר הראשון צויין "שהמחלוקת בין הצדדים באה לידי ביטוי בעניין צריכה אלכוהול מצד אחד גב'....ציינה כי מדובר בשתיית אלכוהול משמעותית וכי היא מתנה את חזרתו לבית בשילובו במסגרת טיפולית, לעומת מר ... שלל שתיית אלכוהול בלתי מבוקרת..". עוד יש לזכור, כי בנם הבגיר של הצדדים אישר לפני העו"ס, כי אביו סובל מבעיית שתית אלכוהול.
ער אני לטענת המערער לפיה הבן לא נחקר וגם לא זומן למתן עדות, אך סבורני כי לא ניתן להתעלם מדבריו של הבן אשר נמסרו לעו"ס במסגרת מילוי תפקידה.
- יחד עם זאת, סבורני, כי בית משפט קמא טעה משקבע ומראש כי הפרת צו זה תהווה עילה להרחקתו המידית של המערער מהבית למשך חצי שנה. על בית משפט קמא היה להימנע מקביעת תוצאותיה של הפרה אפשרית, הן משום הצורך בבירור אותה הפרה, לכשתונח לפניו בקשה מתאימה, והן משום שכל הפרה צריכה להבחן לגופה בזמן אמת. יתר על כן, דומה כי הרחקה למשך 6 חודשים שלמים, בעקבות הפרה כזו, אינה מתאפשרת על פי חוק וההרחקה תהא לכל היותר למשך 3 חודשים עם אפשרות כמובן של הארכת התקופה בהמשך. כמו כן, על פי החוק, יש להגביל את תקופת האיסור, ובשים לב למועד בו ניתן צו ההגנה במעמד המבקשת – 4.6.17, ניתן היה להגביל את אותו איסור עד 4.9.17.
- נוכח כל האמור לעיל, הערעור מתקבל חלקית, ואני מבטל את אותה קביעה לפיה בעקבות הפרה של איסור שהייה או כניסה הביתה כשהמערער שתוי, יורחק הוא מהבית למשך 6 חודשים.
בנסיבות דנן, ולאחר ששקלתי להשית על המערער הוצאות, לאור הטענות המבישות שהעלה בערעורו, אני נמנע מכך הפעם, ומורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.
עירבון שהפקיד המערער, יוחזר לידי באת כוחו, עבור המערער.
מותר לפרסום ללא שמות הצדדים ו ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, כ"ח אב תשע"ז, 20 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.