ערעור על פס"ד של ביהמ"ש לעניינים מנהליים בהשגה על החלטת לשכת עורכי הדין חייב באגרה

1.        בהליך שלפני מתעוררת שאלת החיוב באגרת הערעור והערעור שכנגד. בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב דן בעתירה כנגד החלטת לשכת עורכי הדין לפיה המשיב אינו ראוי להתקבל כחבר הלשכה ולשמש כעורך-דין. בית המשפט קמא קיבל את העתירה כנגד לשכת עורכי הדין ולשכת עורכי הדין הגישה לבית משפט זה ערעור על החלטה זו. עם הגשת הערעור שולמה בגינו אגרה כדין. סמוך לכך, הגיש המשיב ערעור שכנגד בו הוא משיג על אי קבלת מלוא טענותיו בבית המשפט קמא. משביקשה מזכירות בית המשפט לחייב את המשיב באגרה בגין הערעור שכנגד, פנה המשיב בבקשת הבהרה בה נטען כי אין מלכתחילה עילה לחיוב באגרה בהליך מסוג זה שעניינו השגה על החלטת לשכת עורכי הדין. לחילופין נטען כי אין לגבות אגרה בערעור שכנגד ככזה. בהמשך לכך, ביקשתי את התייחסות בעלי הדין וכן ב"כ היועץ המשפטי לממשלה לנדון. ב"כ המערערת, לשכת עורכי הדין, טען אף הוא כי בהליכים שעניינם השגה על החלטת לשכת עורכי הדין יש לפטור מאגרת בית המשפט. ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, מנגד, טענה כי יש חובת תשלום אגרה גם בגין הליכים אלו, בין על ערעור עיקרי ובין על ערעור שכנגד. נדון תחילה בטענה הקשורה לחיוב באגרה בגין מהות ההליך - ערעור על החלטת לשכת עורכי הדין. בהמשך נתייחס לטענה החלופית של המערער שכנגד לעניין עצם החיוב באגרה בערעור שכנגד ככזה.

אגרה בערעור על החלטת לשכת עורכי הדין

2.        על מנת לבאר את גדר המחלוקת לגופו, יש להפנות מבטנו אל תקנות בית המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן: התקנות). אין חולק כי על פי תקנה 2(א) לתקנות יש לשלם אגרה על כל הליך כפי הקבוע בתוספת לתקנות. על פי סעיף זה, וכן פרט 27 לתוספת לתקנות, חייב כעקרון ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים - וכן ערעור שכנגד - באגרה עת מוגש הוא לבית משפט זה. אלא מאי? שבעלי הדין בהליך שלפני טוענים כי עומד להם פטור מתשלום אגרה וזאת נוכח סעיף 20(24) לתקנות ולפיו לא תשולם אגרה בעד העניין שהוא "ערעור לבית המשפט העליון על החלטת לשכת עורכי הדין לפי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961". כלום יש לקבל טענה זו?

3.        תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. אכן, מקובלת עלי עמדת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה כפי שהובאה לפני, לפיה אין בסעיף 20(24) לתקנות הנזכר בכדי לבסס פטור מאגרה בערעור או בערעור שכנגד, מעין אלו שלפני. כך, לשון הסעיף האמור מתייחסת לערעור על החלטת לשכת עורכי הדין ואילו במקרה שלפני הערעורים אינם על החלטת לשכת עורכי הדין אלא על החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים שדן בעתירה כנגד החלטת לשכת עורכי הדין. ברי גם, כי המערערת - לשכת עורכי הדין - לא פנתה לבית משפט זה בערעור על החלטתה שלה. אמת, כפי העולה מעמדת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, קיים ספק באשר לתחולת סעיף 20(24) לתקנות בעת הזו. כך, שכן למעשה אין יותר אפשרות להשיג ישירות לבית המשפט העליון (בשבתו כבית משפט לערעורים) על החלטת לשכת עורכי הדין ככזו וההשגות מתבררות בראשונה אם לפני בית המשפט לעניינים מנהליים ואם לפני בית המשפט המחוזי (לפי מהות החלטת לשכת עורכי הדין). באין אפשרות ערעור ישירה לבית המשפט העליון על החלטת לשכת עורכי הדין, ספק הוא לשם מה יש צורך בפטור מאגרה בערעור מעין זה כאמור בתקנה 20(24) לתקנות. אולם, מקובל עלי כי אין באי בהירות תחיקתית זו, אשר כעולה מן החומר שלפני הועברה לטיפולה של מחלקת יעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, בכדי להביא במקרה זה למסקנה כי יש בידי בעלי הדין פטור מאגרה וזאת נוכח לשון התקנה. זאת ועוד: אף מתכלית תקנה 20(24) עולה כי אין לפרוש את היקפה גם על ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בהשגה על החלטת לשכת עורכי הדין. גם אם אניח כי היו קיימים טעמים למתן פטור מאגרה בערעור לבית המשפט העליון על החלטות של לשכת עורכי הדין, בעיקר בתחומים הקשורים להגדרת העיסוק ובמסגרת זו, ביחוד בתחום המשמעת שהוא "מעין פלילי",  הרי שאין לפני טעם משכנע לקיים פטור זה, גם בעת הזו, אם בשים לב למהות הליך בו עסקינן, שאינו מן התחום המשמעתי, הליך שחויב באגרה בבית המשפט לעניינים מנהליים, ואם נוכח היחלשות ההצדקה לפטור ככל שמטפסים במעלה ערכאות הערעור (ראו עוד והשוו, רע"א 3898/07 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 31.10.07)).

האגרה בערעור שכנגד

4.        בנפול טענות אלו של בעלי הדין, נותרה לבירור טענתו החלופית של המשיב (המערער שכנגד) לפיה אין עליו חובת תשלום אגרה בערעור שכנגד. אין בידי לקבל טענה זו. גם הליך ערעור שכנגד חייב באגרה כדין ערעור. כך עולה מתקנה 2(א) לתקנות כעיקרון על של חיוב כל הליך באגרה, והיעדר פטור בתקנות לערעור שכנגד ככזה (ראו עוד, י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, 844 (1995); ח' בן נון, הערעור האזרחי, 488 (2004)). ודוק: תקנה 18(א) לתקנות, עליה מבקש המערער שכנגד לסמוך, בין היתר, בטענתו החלופית לעניין פטור מאגרה, קובעת אמנם כי "בערעור על פסק-דין שניתן נגד יותר מאדם אחד יחד ולחוד תשולם האגרה פעם אחת בלבד, בידי הראשון מבין מגישי הערעור שאינו פטור מתשלום אגרה". אולם, אין בתקנה זו כדי להועיל לטיעונו של המערער שכנגד שכן מוסבת היא, לשיטתי, על הליך הערעור כשהוא עומד על רגליו ועניינו בחבות באגרה בגין הערעור במקרה בו יש מספר מערערים שחבותם נקבעה יחד ולחוד, באותו הערעור. אין להרחיב היקפה של תקנה זו גם לפטור מאגרה בהליך נפרד של ערעור שכנגד במובן זה שאם שולמה אגרה בערעור העיקרי יופטר מאגרה המערער שכנגד. כך הדבר, שכן הגיון הדברים ותכלית תקנה 18(א) הינו כי אגרה - שהיא השתתפות בעלות ההליך - תשולם רק פעם אחת בגין ההליך עצמו כשהוא מוסב על חבות יחד ולחוד של המערערים, וממילא דין מערער אחד כדין המערערים כולם. אולם משעה שמדובר בהליך נפרד - וכזה הוא הערעור שכנגד - אין הצדקה לפטור מאגרה את המערער שכנגד, וכאמור זהו גם הדין הנוהג בנדון (ראו עוד, ע"א 4715/07 עיריית פתח תקווה נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת (לא פורסם, 15.7.07)). וודאי שאין לראות גם בנסיבות המקרה שלפני משום חיוב "יחד ולחוד" כלשון התקנה. אשר על כן, גם דין טענתו זו של המערער שכנגד לפטור מאגרה, נדחית.

5.        התוצאה היא, כי המערערת, כמו גם המערער שכנגד (המשיב), חייבים באגרה בהליך זה. אין אפוא עילה להחזר האגרה ששולמה על-ידי המערערת. כמו כן, על המערער שכנגד (המשיב) לשלם את האגרה הקבועה בדין ועליו לעשות כן תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו. בהעדר תשלום יימחק הערעור שכנגד ללא התראה נוספת.

ניתנה היום, ו' בכסלו תשס"ט (3.12.2008).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    טו

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il