ערעור על פס"ד בגין תביעה כספית בגין נזקי ממון ועוגמת נפש

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (כבוד השופט נ' שטרנליכט) מיום 04/04/2005 בת.א. (שלום-פ"ת) 3432/04 אשר קיבל את בקשת המשיב לדחות על הסף את התובענה שהוגשה נגדו על-ידי המערער מחמת קיומו של מעשה בית דין.

1.                    רקע

(א)                המערער הגיש ביום 17/06/2004 תביעה כספית נגד המשיב שסכומה 85,786 ש"ח בגין נזקי ממון ועוגמת נפש שנגרמו לו, לטענתו.

(ב)                 בתביעתו טען המערער, כי המשיב, שהיה המזכיר של ועד העובדים במקום עבודתם המשותף (התעשייה האווירית), עודד אותו והמריצו לפתוח בהליכים משפטיים נגד מקום העבודה, בגין אי הענקת דרגת שכר (מסוג 19ב) שאושרה לו ע"י ארגון העובדים, אך לא ניתנה לו בפועל. לאחר ששכר המערער עורך-דין וכתב התביעה הוגש לבית הדין לעבודה, נמנע המשיב מלחתום על תצהיר עדות ראשית ובעדותו השמיע דברים שלא הלמו את מה שאמר למערער עובר להגשת התובענה.

(ג)                  בית הדין לעבודה דחה את תביעת המערער וביסס את פסק דינו, בין השאר, על עדות המשיב. ערעור שהוגש לבית הדין הארצי לעבודה נדחה מסיבות שבפרוצדורה.

(ד)                 בבית משפט קמא עתר המערער לפסיקת פיצויים מן המשיב בגין עגמת הנפש והוצאות המשפט  ושכר טרחת עורך-דין בהליך בבית הדין האזורי לעבודה ובערעור לבית הדין הארצי.

(ה)                ביום 20/02/2005 הגיש המשיב בקשה (בש"א (שלום-פ"ת) 952/05) שבו ביקש לסלק התובענה על הסף מנימוקים של חוסר סמכות, השתק פלוגתה, היעדר עילה, שיקולי הגינות וצדק  ועוד.

(ו)                  ביום 04/04/2005 קיבל בית משפט קמא את הבקשה וסילק את התובענה על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין. מכאן הערעור.

2.                    פסק דינו של בית משפט קמא

ואלו עיקר קביעותיו של בית משפט קמא:

(א)                מאחר שהתובענה הוגשה באופן אישי נגד מזכיר ארגון העובדים ולא נגד ארגון העובדים עצמו, אין התובענה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.

(ב)                 בית הדין לעבודה דן בהרחבה בשאלת היחס שבין הדברים שאמר המשיב למערער בפגישה ביניהם לבין הדברים שאמר הלה בעדותו. בית הדין לעבודה קבע, כי מן העדויות שהוצגו לפניו לא ניתן לקבוע, כי נאמר לתובע שאושרה לו דרגת השכר, או כי קיימת סתירה בין הדברים שאמר המשיב למערער בשתי ההזדמנויות.

(ג)                  משכך הם פני הדברים, קבע בית משפט קמא כי מדובר בהשתק פלוגתה, שכן השאלה המרכזית כבר נדונה והוכרעה בהליכים הקודמים.

(ד)                 אמנם טענת השתק הפלוגתה נטענה מפי מי שלא היה צד להליך בבית הדין לעבודה, אך היא מועלית כטענת הגנה כלפי מי שכן היה צד להליכים אלו. מאחר שלמערער הייתה הזדמנות לטעון את כל טענותיו לעניין זה לפני בית הדין לעבודה, ומשהוכרעה הפלוגתה שם, אין מקום להתיר להעלותה שוב.

3.                    טענות המערער

(א)                השאלה המרכזית העומדת לדיון אינה היחס בין הדברים שאמר המשיב בפגישתו עם המערער לבין עדותו בבית הדין לעבודה. גם אם המשיב לא אמר למערער במפורש, כי אושרה לו דרגת השכר, הוא גרם במודע למערער לסבור כי עומדת לו עילת תביעה טובה גם לאור הבטחתו המשותפת כי ישתף עמו פעולה בתביעה כנגד מקום  העבודה.

(ב)                 לפיכך, השאלה המרכזית היא אם הציג המשיב למערער מצג שווא רשלני וחסר זהירות שגרם למערער לפעול על פיו ולהגיש את התביעה.

(ג)                  בית משפט קמא לא הכריע פוזיטיבית בשאלה זו, שכן לפני בית הדין לעבודה נדונה אך השאלה אם ניתנה או הובטחה למערער הדרגה הנדונה. לחלופין, בית הדין לעבודה דן בשאלה בחוסר סמכות, שכן שאלת הסתירה בין דברי המשיב בשתי ההזדמנויות לא הייתה נתונה במחלוקת בין הצדדים ולא ביססה עילה לזכותו של המערער. כל זאת נוסף על כך שבפני בית משפט קמא לא עמד מלוא התיק מבית הדין לעבודה.

(ד)                 בית משפט קמא לא דן בהתחייבות המשיב - הנושא באחריות רבה יותר מתוקף היותו מנהיג עובדים ונציג ציבור - לשתף פעולה עם המערער, ואם גרם לו באמירותיו ובמצגי-השווא שיצר לפתוח בהליך בבית הדין לעבודה, תוך שהוא יודע לכל אורך הדרך, כי מדובר בהליך חסר סיכוי. סוגיה זו לא לובנה כדבעי בבית הדין לעבודה, בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא.

(ה)                הכלל של השתק פלוגתה אינו חל בענייננו, לאור היות הצדדים שונים מן הצדדים השותפים להתדיינות הקודמת.  משלא ניתן למערער יומו בבית הדין בעבודה ולא התאפשר לו להוכיח את מצגי השווא שיצר המשיב, אין זה ראוי להחיל את כלל השתק הפלוגתה.