מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 21.5.2007 (כבוד סגן הנשיא השופט ז' המר וכבוד השופטים א' שהם וי' שיצר) בע"פ 072253/05, במסגרתו דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית-משפט השלום בפתח תקווה בתיק פ 1513/04.
כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בפתח תקווה כתב אישום (ה.פ. 1513/04), המייחס לו ביצוע עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 יחד עם סעיף 335 (א) (1)+(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וכן עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
לפי הנטען בכתב האישום, בסמוך לחודש יולי 2001, נתגלע סכסוך בין המבקש והמתלונן לאור קשרי חברות של המבקש והמתלונן עם אותה נערה.
עוד נטען בכתב האישום, כי ביום 30.7.2001 פנה המתלונן אל המבקש בכדי לברר עימו האם הוא מצוי בקשר רומנטי עם הנערה. בתגובה, השיב המבקש כי על המתלונן להתרחק מהנערה, שאם לא כן, יירה בראשו.
עוד נטען, כי ביום 31.7.2001, בין השעה 22:00 לשעה 22:40, בעת שהמתלונן שהה במאפייה, מקום עבודתו, הגיעו המבקש יחד עם אחרים (להלן: האחרים) אל המאפייה ואלה תקפו את המתלונן בצוותא חדא. יחד, אחזו במתלונן, תפסו את שתי ידיו מאחורי גבו, על מנת שלא יוכל להתנגד, הכו בו בכל חלקי גופו ובעטו בו. בהמשך, שלפו המבקש והאחרים סכין ומברג ודקרו את המתלונן בצווארו, בחזהו ובירכו השמאלית. המבקש והאחרים עזבו את המתלונן כשהוא שותת דם וברחו מהמקום. המתלונן פונה לבית החולים באמצעות אמבולנס.
בית-משפט השלום (כבוד השופטת ד' עטר) הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וזאת על יסוד הודאתו.
בגזר דינו מיום 29.11.2005, אימץ בית-משפט השלום את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים וגזר על המבקש מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים; 7 חודשים מאסר על תנאי לבל יעבור במשך 3 שנים כל עבירת אלימות מסוג עוון, לרבות איומים; 12 חודשים מאסר על תנאי לבל יעבור במשך 3 שנים כל עבירת אלימות מסוג פשע וכן פיצוי למתלונן בסך של 5,000 ש"ח. על גזר דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
על גזר דינו זה של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
בפסק דינו מיום 21.5.2007, דחה בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו את ערעור המבקש. בית המשפט קבע, כי אין ממש בערעור וכי אילו הוגש כתב האישום תוך פרק זמן סביר, היה מקום לגזור את דינו של המבקש ביתר חומרה, בשים לב לנסיבותיו החמורות של האירוע. בית-משפט השלום נתן משקל רב לעובדה שמאז ביצוע העבירה ועד למועד מתן גזר הדין חלפה תקופה ניכרת, ולפיכך החליט לאמץ את הסדר הטיעון, על פי הרף העליון שהוצג בפניו. עוד הוסיף, כי במקרה הנדון לא נפלה שגגה מלפני בית המשפט, ובוודאי שאין המדובר בהחמרה בעונשו של המבקש, המצדיקה התערבותה של ערכאת ערעור.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.
בבקשה שלפניי טוען בא-כוח המבקש, כי טעה בית המשפט קמא בפסק דינו טעות יסודית עת התעלם ממבחן הזמן במסגרת שיקולי הענישה, לאור העובדה כי כתב האישום בעניינו של המבקש הוגש בחודש אפריל 2004, כ-3 שנים לאחר מועד ביצוע העבירה וכי ההליך הסתיים במתן גזר דין רק בחודש נובמבר 2005. עוד הוסיף, כי שגה בית-משפט השלום עת החמיר יתר על המידה עם המבקש בהטילו את העונשים ובאימוצו את הרף העליון של הסדר הטיעון, תוך שהוא מתעלם לחלוטין מנסיבותיו האישיות של המבקש, חלוף הזמן, הודייתו המהירה, הבעת חרטה כנה, עברו הנקי והקושי הראייתי, כמו גם התעלמותו מהמלצת שירות המבחן למבוגרים. לטענתו, שגה בית המשפט עת לא נתן למבקש אפשרות לרצות עונשו בדרך של עבודות שירות בשקלול כל נסיבותיו. עוד הוסיף, כי מאסרו של המבקש יביא לסיכול כל ניסיון שיקומי מצידו.
מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור הן בשל העדר עילה והן לגופם של דברים. ראשית; טוענת באת-כוח המשיבה, כי הבקשה לא מגלה עילה למתן רשות ערעור החורגת מעניינם של הצדדים, שכן, לא עולה בעניינו כל שאלה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור בהתאם למבחנים שנקבעו בהלכת חניון חיפה. הבקשה עוסקת אך ורק בעונש שהוטל על המבקש, אשר הורשע בבית-משפט השלום על פי הודאתו, כאשר העונש ניתן במסגרת הטווח המוסכם בהסדר הטיעון ומשכך, טענות בדבר חומרת העונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, זולת באותם המקרים בהם מתגלה סטייה מהותית ממדיניות הענישה המקובלת. המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים חריגים. שנית; כל טענותיו של המבקש בבקשה הובאו זה מכבר בפני בית המשפט המחוזי, ונלקחו בחשבון עת דחה בית המשפט את ערעורו. לא זאת בלבד, העונש מצוי בטווח המוסכם של הסדר הטיעון, כולל בתוכו את ההתחשבות הראויה בכל השיקולים לקולא, וביניהם חלוף הזמן, עברו הנקי, הודאתו במיוחס לו והקשיים הראייתיים בתיק. המבקש הודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון, אשר כלל בין היתר הסכמה כי התביעה תטען לעונש של 8 חודשי מאסר. עסקינן בעונש סביר ואף נוטה לקולא בנסיבות העניין ולאור חומרת העבירה, כפי שגם נקבע על ידי שתי הערכאות הקודמות. אלמלא הנסיבות לקולא, היה ראוי להטיל על המבקש עונש חמור הרבה יותר.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה, ולאחר עיון בפסק-הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להדחות.
הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא ניתנת במקרים חריגים, בהם נפסקה הלכה חדשה או במקרה בו מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123 (1982)). אין לטעמי בבקשה זו כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". העניין נדון כבר בשתי ערכאות. יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו, בין היתר, רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.11.2002); רע"פ 6131/05 אליהו מחפוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.2005); רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). לטעמי, מקרה זה אינו מקרה חריג, המצדיק סטייה מהלכה זו. העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובלת בעבירות מהסוג שביצע, אדרבא ואדרבא עת עומד הוא בטווח המוסכם על הצדדים במסגרת הסדר הטיעון אליו חתרו ונראה לי, כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.
אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להדחות.
בית המשפט היושב כערכאה ראשונה, כמו גם בית המשפט שלערעור, אינו חייב להתייחס באופן קונקרטי לכל טענה וטענה של המבקש, באופן שאי התייחסות כזו פירושה התעלמות. בית המשפט מתייחס לטענות שנראות בעיניו משמעותיות ורשאי הוא שלא להתייחס לטענות שאינן נראות לו לצורך ההכרעה. ברם, מעיון בפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, עולה כי בית המשפט, הן בערכאה ראשונה והן בערכאת הערעור, התייחס גם התייחס לשיקולים אותם מונה המבקש בבקשת רשות הערעור עת הוא מלין כי ערכאות אלו התעלמו, כלשונו, "לחלוטין מנימוקי הערעור", "מטיעוני המבקש ומהפסיקה שהונחה בפניו". בית-משפט השלום, בגזרו את עונשו של המבקש, התחשב לקולא בהודייתו המהירה, חרטתו ועברו הנקי. כמו-כן, התייחס בית המשפט לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המבקש, חלוף הזמן, הקשיים הראייתיים בתיק, וכן התייחס לפסיקה שהוגשה מטעם המבקש בעתירתו שלא להורות על כליאתו מאחורי סורג ובריח. לא זו אף זו. בית המשפט התייחס בהרחבה לאמור בתסקיר שירות המבחן ואף לשני תסקירים משלימים שנתבקשו לשם בחינת השתלבות המבקש בהליך טיפולי, ביצוע של"צ ונטילת חלק בתוכנית גישור. עם זאת, הדגיש בית המשפט כי נסיבות ביצוע העבירות במקרה דנן מפליגות בחומרתן, ובמקרים כגון דא, מצווים בתי-המשפט להשית ענישה מציבת גבולות, מחמירה ומשמעותית להבהרת החומרה ולהרתעת הפרט והכלל. בית המשפט הדגיש, מיניה וביה, כי גם רף הענישה העליון על פי הסדר הטיעון מקל באופן משמעותי עם המבקש, בנסיבותיו החמורות של תיק זה. בית המשפט המחוזי התייחס אף הוא לנסיבות לקולא ולחומרה שפורטו בגזר דינו של בית-משפט השלום, תוך אזכור השיקולים שפורטו דלעיל ואישר את גזר דינו של בית-משפט השלום. במצב דברים זה, שוכנעתי, כי פסקי הדין של הערכאות שקדמו לי נשענים על אדנים יציבים והנם מנומקים כדבעי. בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
דומני, כי לצד כל אלה, אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירה בה הורשע המבקש. איני מקבל את טענתו של המבקש, לפיה, שומה על בית המשפט לאמץ את המלצת שירות המבחן באשר להעמדת המבקש לפיקוח, הטלת של"צ ומאסר מותנה בלבד. מתפקידו של בית המשפט להעריך ולשקול נסיבות רבות ומגוונות, כמו למשל, חומרת העבירה ונפיצותה בציבור, הגנה על שלום הציבור וביטחונו, הרתעת העבריין ועבריינים בכוח, התגמול שבענישה וכיוצא באלה. שיקולים אלה אינם מתחום שיקוליו של קצין המבחן, ואין הוא אף מוסמך להמליץ לגביהם. השופט, הוא אשר ישים במאזני שיקוליו, כאחד השיקולים החשובים, גם את המלצתו של קצין המבחן. אך בכך לא סגי (ראו גם ע"פ 405/06 מדינת ישראל נ' אחמד חלייחל (טרם פורסם, 8.5.2006)). ודוק; ההחלטה בדבר הענישה היא תחת סמכותו הבלעדית של בית המשפט. במקרה דנא, בית המשפט התייחס לאמור בתסקירי שירות המבחן, אך בסופו של יום, ולאחר ששקל את כל השיקולים הרלוונטיים, הגיע למסקנה, כי יש להשית על המבקש עונש של מאסר בפועל.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
המבקש יתייצב ביום 15.10.07, לא יאוחר משעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים לשם תחילת ריצוי עונשו.