ערעור על ועדה פסיכיאטרית

1. ביום 15.4.07 תקף המערער את המתלונן בסכין, דקר אותו 3 פעמים בפלג גופו העליון, וגרם לו לפגיעה קשה. על כך הוגש נגדו לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום (ת"פ 1054/07), בו יוחסו לו עבירות של החזקת סכין וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שדינה 14 שנות מאסר.

לא הייתה זו הפעם היחידה בה היה המערער מעורב בפלילים: לחובתו 5 רישומים  בפרשיות  אלימות. בשנת 2001 נרשמו לגביו 2 הרשעות: האחת בעבירות חטיפה ממשמורת של קטין, סחיטה באיומים, התעללות פיזית/נפשית של אחראי בקטין ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. השנייה: הסגת גבול פלילית, תקיפה סתם, היזק לרכוש במזיד, הפרת הוראה חוקית (3 פעמים), ניסיון לתקיפה של עובד ציבור, ובזיון בית המשפט. ביום 1.7.04 הוצא כלפיו צו אישפוז לאחר שיוחסו לו עבירות של החזקת אגרופן או סכין, איומים ותקיפה סתם, וביום 10.5.07 הוצא כלפיו צו האשפוז הנוכחי, בגין שתי העבירות שנרשמו לעיל.

2. מדובר אפוא במי שבהשפעת מחלתו עבר את העבירות של החזקת סכין, ואף השתמש בסכין ופגע קשות בקורבן העבירה וגרם לו לחבלה חמורה, ומשהוברר כי הוא חולה ואינו מסוגל לעמוד לדין, הוצא כלפיו הצו האמור, לפי סעיף 15(א) של חוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן – החוק), ומזה כ - 8 שנים וחצי הוא מאושפז ומטופל בכפיה במסלול הפלילי הקבוע בחוק, כדי להביאו למצב בו תחול הפוגה יציבה במחלתו, תפחת הסכנה הנשקפת ממנו, ניתן יהיה להעריך בוודאות מספקת כי הוא לא יחזור לסורו, ואז ניתן יהיה לסיים את האשפוז, להעבירו למסלול של טיפול בקהילה, ובהמשך, אף לסיים את האשפוז ללא תנאי. ולמקרה שהוא יהיה עדיין מסוכן, ניתן יהיה לאשפזו בבית החולים בכפיה, במסלול האזרחי.

3. על סיום האשפוז מוסמכת להחליט הוועדה הפסיכיאטרית, אשר דנה בעניינו של המערער לפחות אחת ל – 6 חודשים, במסגרת סמכויותיה שבסעיף 28 של החוק. הדיון האחרון בעניינו של המערער הוא מיום 26.8.15. הוועדה העריכה כי יש עדיין במערער מסוכנות ברמה בינונית לאחרים, אישרה מתן חופשה חד פעמית בליווי לצורך השתתפות באזכרה לאביו של המערער, וציינה כי "עקב שיפור קל במצבו [של המערער] וחשיבות האזכרה לגביו הועדה מאפשרת לו חופשה חד פעמית."

4. הערעור הוא על החלטת הוועדה, אך לא לעניין החופשה, שהוא אכן צדדי, בהשוואה לטענת ב"כ המערער שעניינה מידתיות התארכות תקופת האשפוז הנמשך זה 8 שנים + 5 חודשים (מאז 10.5.07), זאת בהשוואה לעונש שהיה צפוי להיגזר על המערער, לו היה בריא ומשפטו היה נמשך עד תומו, ומסתיים בגזר דין.

5. נושא המידתיות האמורה נדון בהרחבה ובמקרים רבים משך השנים שחלפו. תחילתו בפסיקת בית המשפט העליון בפרשה שבע"פ 3854/02 פלוני נ' הועדה הפסיכיאטרית, מיום 22.1.03, ובע"ש (מחוזי תל אביב) 1219/08 פלוני נ' הועדה הפסיכיאטרית מחוז מרכז, מפי כב' השופט פוגלמן, מיום 7.4.09. ובאשר להמשך ר' מבין רבות נוספות, מבית משפט זה, את ההחלטה בע"ו 47451-10-13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 10.11.13.

6. כיום, לאחר תיקון מס' 8 של החוק, שתחילתו ביום 21.6.15, ברי כי אשפוזו הכפוי של המערער במסלול הפלילי אינו יכול להתארך אל מעבר לתקופת המאסר הקבועה בדין לעבירה החמורה שיוחסה למערער בכתב האישום, היינו 14 שנים, כך שלו היה מוצא צו האשפוז על פי המתחייב מן התיקון האמור, היה בית המשפט הפלילי מורה כי האשפוז יסתיים ביום 10.5.21. אולם, לגבי המערער חל הדין הקודם, ולפיו עלי לקבוע את המידתיות בהתחשב בעונש שאני מעריך כי היה מוטל על המערער במשפטו הפלילי, לו היה בריא. עונש זה יכול היה להכיל, לגבי המערער, מאסר בפועל ומאסר מותנה. ואת שניהם עלי לקחת בחשבון, שכן המערער "ריצה" את האשפוז הכפוי הנוכחי בשתי דרכים: אשפוז ממש המושווה למאסר, וטיפול כפוי בקהילה מיוני 2012 עד ליום 26.1.14. הטיפול בקהילה נתון תמיד תחת האפשרות כי אם יופרו תנאיו, החולה יוחזר לאשפוז, וניתן להשוותו, על כן, לצורך המידתיות, למאסר מותנה.

7. אם כך, אנסה להעריך את מידת העונש שהיה נגזר על המערער במשפטו הפלילי, בהתחשב בכלל הנתונים הצריכים לעניין, לרבות עברו כמפורט לעיל. הערכתי היא כי ניתן לשער שהיו נגזרים עליו, וזאת להבנתי יש להעריך על פי גישה מחמירה, 9 שנות מאסר, ולכך היה מצורף עונש מאסר מותנה של 3 שנים, אם יעבור עבירה מסוג פשע. היינו, התקופה הכוללת היא 12 שנות מאסר. תקופה כוללת זאת טרם חלפה, היא תבוא לסיומה רק ביום 10.5.2019. יוצא מכך כי עלי לדחות, במקרה דנן, את טענת המידתיות.

8. בשולי הדיון עלתה השאלה, אם ראוי לנטוש לחלוטין את השיטה שפותחה בפסיקה לגבי המידתיות בהתארכות האשפוז הפלילי, לגבי מי שאושפז בצו שהוצא לפני 21.6.15, ולהחיל עליו את השיטה הברורה והחדה יותר, המתחייבת מתיקון מס' 8 של החוק. החלה כזו של הדין החדש על הצווים מן העבר, יש בה כדי ליצור אחידות לגבי המאושפזים בצוו, יש עימה תרומה לשוויוניות בין החולים, לעיתים היא מקלה עם החולים האמורים, לעיתים התוצאה מחמירה לגביהם.