ערעור על הרשעה ועונש בגין עבירה של חבלה בכוונה מחמירה

השופט א' א' לוי:

1.        האישום

           האירועים בהם עוסק ערעור זה התרחשו בבנין משותף הנמצא בחיפה. המערער גר בקומה השנייה של הבניין, בעוד ששכניו, בלה ויבסי איצקוב, גרים בקומה השלישית.

           בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי בין המערער למשפחת איצקוב קיים סכסוך מר הנמשך מספר שנים. בתאריך 10.12.00 הגיעה בלה איצקוב (להלן: המתלוננת) לבניין כשהיא נושאת עמה סל קניות. במעלה המדרגות פגשה את המערער, וזה חבט בה מספר פעמים באמצעות כלי מושחז. כתוצאה מכך נחבלה המתלוננת קשות בראשה, אולם הצליחה להגיע לדירתה כשהיא שותתת דם. היא הובהלה לבית חולים, ובדיקה העלתה כי נגרמו לה מספר רב של חתכים בקרקפת, ושברים מרוסקים ודחוסים בגולגולת.

2.        ההליכים בפני הערכאה הדיונית

           המתלוננת לא זכרה כיצד נחבלה, ומנגד הכחיש המערער במהלך משפטו כי הוא היה זה אשר גרם לחבלות שאובחנו בראשה. לטענתו, הוא ראה אותה נופלת במדרגות הבניין תוך שראשה נחבט בסורגיו של המעקה.

           בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסת המערער, וזאת נוכח סתירות שנתגלו בה, ובעיקר נוכח ראיות נוספות שהיו בפניו, וביניהן אלו: עדות בעלה של המתלוננת שנמצאה אמינה, לפיה בעת ששהה בדירתו שמע את המערער אומר משהו הקשור לשתיית מים ומקלל במילה "זונה"; סל הקניות של המתלוננת היה מלא במצרכים ופתוח בחלקו העליון, ולפיכך, אם נכונה הגרסה לפיה נפלה המתלוננת במדרגות, היו אמורים המצרכים להתפזר, ולא כך קרה; התרשמותו של עובד מד"א (טל דרורי), לפיה על פי הממצאים בשטח וניסיונו אין מדובר בנפילה, ועל כן הוא טרח והזעיק את המשטרה לזירה; עדותו של מומחה התביעה פרופ' היס, ולפיה הנזקים בראשה של המתלוננת אינם מתיישבים עם נפילה במדרגות; ולבסוף, כתמי הדם שנמצאו מול דירת המערער, על מעקה המדרגות, על הדלת והידית שלה, אינם מתיישבים עם גרסת הנפילה.

           נוכח האמור, נקבע כי גרסתו של המערער אינה מתיישבת עם מסכת הראיות הנסיבתיות שהונחה בפני בית המשפט, ועל כן, הורשע המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיפים 329(1) ו-(2), לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך נדון המערער ל-13 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי.

           המערער משיג בפנינו כנגד הרשעתו, ולחלופין, על העונש שהושת עליו.

נימוקי הערעור

3.        בא-כח המערער, המודע להלכה בדבר אי-התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית, סבור כי המקרה הנוכחי נמנה על אותם חריגים שהוכרו בפסיקה כמצדיקים לסטות מן הכלל, ולהלן חלק מנימוקיו לכך:

           א) לחבלות שנגרמו למתלוננת לא היו עדי ראייה, זולת המערער, והיא עצמה לא היתה יכולה לסייע לברר את נסיבות פציעתה הואיל ולא זכרה אותן. במצב זה, כאשר בית המשפט נדרש לתור אחר המנגנון שהוביל לפציעתה של המתלוננת, היה נכון להסתייע בחוות דעתו ועדותו של מומחה ההגנה, ד"ר רוגב, שהביא בפני בית המשפט משנה סדורה התומכת בגרסת המערער.

           ב) מאידך, נטען כי קשה לייחס משקל לעדותו של מומחה התביעה, פרופ' היס, הואיל ובדיקתה של המתלוננת נעשתה על ידו רק בחלוף מספר ימים מאז פציעתה, ולאחר שעברה טיפול כירורגי אשר שינה לחלוטין את סימני הפציעה המקוריים. העולה מכך הוא, שפרופ' היס לא היה יכול לדעת אם בראשה של המתלוננת נגרמו פצעי חתך שמקורם בתקיפה במכשיר מושחז.

           ג)  מציאותם באיחור של סימני מריחה של דם על דלת ביתו של המערער, מעוררת, למצער, תמיהה, הואיל ובאותם סימנים לא הבחינו חוקרי המשטרה בביקורם הראשון בזירה. כך או כך, אפשר שמקורן של אותן מריחות והכתמים שנמצאו על ידית דלת ביתו של המערער בניסיונה של המתלוננת להיאחז בהם כדי לקום לאחר נפילתה.

           ד)  מסקנתו של בית המשפט לפיה נתגלו בגרסת המערער שקרים וסתירות, היתה שגויה.

           ה)  החוקרים חטאו במחדל כאשר לא ניסו לאתר כתמי דם על מעקה המדרגות, ובכך גרמו למערער נזק ראייתי.

           מנגד, סבורה המשיבה כי הרשעת המערער בדין יסודה, ועל כך היא עותרת לדחות את הערעור.

4.        דיון

           בתאריך 13.12.00 נרשמה מפיו של המערער הודעה בה מסר את גרסתו לאירועים (ראו ת/2), וכך נרשם מפיו: "בשעה 11:35 בערך אני עליתי הביתה ועוד בתחילת המדרגות לדירה שלי ראיתי את בלה איצקוב עומדת במדרגות מעל הדירה שלי והיא החזיקה ביד איזה שקית, אני לא יודע בדיוק אני לא זוכר ואז היא אמרה לי בלה אמרתי לך לא לדפוק את השטיח ורק אז שמתי לב אליה והיא צחקה... הניפה את ידיה, ואני לא יודע אם בכוונה או לא בכוונה היא נפלה מהמדרגות ישר ליד דלת הכניסה לבית שלי, וכל המדרגות היו דם,  ואז בקטע שהיא נפלה במדרגות ראיתי שהראש שלה נחבט במעקה". המערער נשאל בחקירתו מדוע לא הושיט עזרה למתלוננת בעקבות פציעתה, ועל כך הגיב באומרו: "אני בכלל לא חשבתי על זה", וטעמו עמו, היינו, נוכח היחסים המעורערים בינו למשפחת איצקוב, חשש כי החשד לפציעת המתלוננת יופנה אליו, ועל כן מיהר ללכת לתחנת המשטרה כדי להצהיר על חפותו. ואכן, ביקורו של המערער במשטרה ביום 10.12.00 תועד בזיכרון דברים שרשם השוטר יעקב מגרלישוילי ביום 20.12.00, וממנו עולה כי המערער הגיע לתחנה כאשר הוא פולט דברים לא ברורים ונראה מבולבל, וניתן היה להבין ממנו כי היה מעורב בקטטה. המערער נותר בתחנה במשך מספר שעות, כאשר היומנאי מנסה להשיג ניידת ושוטרים אשר יחקרו את עניינו, אולם משנקפו השעות וניידת לא הגיעה, נאמר למערער ללכת לביתו. לאחר יומיים שב המערער והגיע לתחנה, והפעם ביקש ממגרלישוילי לאשר כי ביקר בתחנה ביום 10.12.00.