בתאריך 19.10.07 נעצר המשיב על ידי כוחות הביטחון בחשד כי קשר קשר לגרימת מוות בכוונה. חשד זה, אשר עמד נגדו עת שנעצר, הבשיל לכדי כתב אישום, אשר ייחס לו כי בחודש ינואר 2007 קשר המשיב יחד עם שניים מחבריו להיכנס לישוב הר אדר ושם לתקוף בסכינים כל אדם שיראו.
הדיון בבימ"ש קמא התנהל במהירות רבה וכבר בתאריך 24.1.08 קבע ביהמ"ש בהכרעת דינו, כי נותר בליבו ספק ביחס לאשמתו של המשיב ולפיכך החליט לזכותו מפאת הספק.
החלטה זו, אשר הביאה כאמור לזיכויו של המשיב, לא עלתה בקנה אחד עם דעתה של התביעה הצבאית ולפיכך פנתה לערכאה זו בעתירה להפוך את ההחלטה על פיה, להרשיע את המשיב בכל המיוחס לו בכתב האישום ולפסוק את דינו.
אף בימ"ש זה ביקש לתרום דבר להתנהלותו המהירה של תיק זה, ותחת דיון בבקשה למעצרו של המשיב עד הדיון גופו, קיימתי כבר ביום 29.1.08 את הדיון לגופו של עניין, כשצד זה טוען להרשעתו של המשיב כאמור, ואילו עמיתו מבקש להשאיר החלטת ביהמ"ש קמא על כנה ולשחררו לאלתר.
לא מצאתי כל צורך לשוב ולפרט את טענות הצדדים, הלא הם כתובים בהודעת הערעור ובפרוטוקולי הדיון, יחד עם זאת, ראיתי לנכון להדגיש את בסיס נימוקיה של התביעה הצבאית להביא להרשעת המשיב, בצורך להישען על אמרות החוץ של
דיאא סעיד ולהעדיפן על פני עדותו בביהמ"ש.
דומני, כי בקשתה זו של התביעה הצבאית, להישען על אמרות החוץ של
דיאא סעיד, היא אבן המחלוקת בסוגיה שלפנינו. יריעת מחלוקת זו אינה נובעת אך ורק מהצד המשפטי כפי שהציגו הצדדים, אלא נובעת כך התרשמתי, אף מן הצד הפרוצדוראלי. ואכן, כבר בטיעוניהם לפניי, קיבלה התרשמות זו חיזוק מיוחד, עת התעקשה התביעה הצבאית להכיר בערכן הראיתי של אמרות חוץ אלו, ואילו הסנגוריה הרחיבה בטיעוניה, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מקיומן.
לא יכולה להיות כל מחלוקת כי אמרותיו של
דיאא סעיד אכן התקבלו לתיק ביהמ"ש. אלא שיש להבהיר ולקבוע כי ביהמ"ש החליט לקבלן בלא שנתן טעם לכך. בהחלטתו מיום 17.1.06 "הבטיח" ביהמ"ש כי נימוקים להחלטתו זו יינתנו במסגרת הכרעת הדין, אולם, לא רק שאמרות אלו לא סומנו בפרוטוקול הדיון על פי הפרקטיקה המקובלת, הרי שאף ההבטחה שניתנה בדבר נימוק קבלתן, נשמטה מזיכרונו של השופט עת נתן את הכרעת דינו. נפקא מינא, למשקלן הסגולי של אמרות אלו ולהערכתן על ידי ביהמ"ש. יחד עם זאת, הצד השווה שמצאתי כעולה מתוך הכתובים, כי לא הייתה כל הסכמה בין הצדדים, להגשת אמרות אלו לתיק ביהמ"ש ולהניחם לפניו לצורך בחינת אמינותן.
ואכן, העלה ביהמ"ש את התלבטויותיו במסגרת הכרעת הדין. מתוך התבלטויות אלו, נמצאנו למדים כי לדעת ביהמ"ש מכרסם הספק בתשתית הראייתית שהונחה לפניו, גם כשהיא כוללת בתוכה את אמרותיו של
דיאא סעיד כתשתית אמינה ומהימנה וגם אם לאו. ייתכן, כי בשל כך החליט ביהמ"ש "להתעלם" מההבטחה לנמק את קבלתן של אמרות אלו. יחד עם זאת, מתוך התלבטויותיו של ביהמ"ש, למדנו בין השיטין, כי לדעתו אין כל נפקות להערכת אמרותיו של
דיאא סעיד. הואיל בין כך ובין כך, מכרסם הספק ויורד לשורשו של עניין עד כי לא ניתן להגיע להרשעת המשיב.
ובעניינו של הספק הסביר אליו מתייחס ביהמ"ש, יש להזכיר כי (ע"פ 347/88
דמיאניוק נ'
מדינת ישראל):
"
במשפט פלילי נדרשת מן התביעה מידת הוכחה כדי שכנועו של בית המשפט מעבר לכל ספק סביר...אין הרשעה בדין אלא אם כן הוסרו כל הספקות הסבירים. אם קיים ספק סביר, אין מרשיעים, שכן מוטב שעבריין ייצא זכאי בדינו מאשר שאדם יורשע למרות שנותר ספק סביר באשמתו, שכן גישה אחרת יכולה להוליך להרשעתו של חף מפשע".
עיון בהשתלשלותו של תיק זה, בפרוטוקול הדיון ובהכרעת הדין, מותיר בפנינו תחושה קשה של ספק. ביהמ"ש התבלט בספק זה, ושאל את עצמו כלום לא ניתן ליישב את הספק בין העדויות שנשמעו בפניו ואשר להן רחש את אמונו, לבין אותו תרחיש עובדתי שיש לו אחיזה באמרותיו של
דיאא סעיד. ניתן בהחלט לקבוע, כי ביהמ"ש העדיף להאמין למה שמסר לו המשיב, ופקפק באשר לאמינותן של האמרות הנדונות. ובסתירה בין שתי מערכות ראייתיות אלו קבע ביהמ"ש באופן מוחלט כי נותר בליבו הספק ועל כן הוא מחליט לזכות את המשיב.
אם התבקשתי להכריע בדבר אמינותה של תשתית ראייתית זו או אחרת, נוטה אני אחר החלטתו של ביהמ"ש קמא. להבהיר, כי אם ביקשה התביעה הצבאית להכריז על עדותו של
דיאא סעיד מעל דוכן העדים כבלתי אמינה לחלוטין, כעדות כבושה, ולהעדיף תחתיה את מה שאמר במשטרה, דומני, כי לשם הסרת הספק, שומה עלינו להעריך את מכלול התשתית הראייתית כולה. רק מתוך בחינה כוללת ומקפת ניתן להשתכנע כי התשתית הראייתית שהונחה לפני ביהמ"ש מעורפלת ובלתי ברורה במידה אשר אינה מאפשרת לקבוע את הרשעת המשיב. אומנם, גרסתו של המשיב, לא הייתה בנויה על יסודות איתנים ופעמים נדמה היה כי היא תלויה על בלימה. אולם השתכנעתי, כי בסופו של דיון קו ההגנה של המשיב הוא מתקבל על הדעת, איננו פרי הדמיון, והוא משתלב בסופו של דבר עם מה שמסר
דיאא סעיד באולמו של משפט דווקא.
על כן, מתוך כל האמור לעיל, החלטתי להשאיר את הספק על כנו כמו גם את החלטת ביהמ"ש קמא בדבר זיכויו של המשיב.
ניתן היום, 5 בפברואר 2008, כ"ט בשבט התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק פסק דין זה לידי הצדדים.
שופט
רמ"שית: עג