לפני בקשה לביטול החלטתי מיום 4.6.06 במסגרתה אפשרתי למערער לתקן את הודעת הערעור שהוגשה על ידו בהליך שבכותרת. במסגרת הבקשה התעוררה שאלת דרך התקיפה הראויה על החלטת הרשם בבית משפט קמא.
1. המערער הגיש את הערעור שבכותרת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו במסגרתו נדחתה תביעתו נגד המשיבה תוך חיובו ב"הוצאות משפט" ושכר טרחת עו"ד. הערעור כלל השגה על עצם חיוב המערער בהוצאות משפט. שיעור הוצאות המשפט לא נקבע במסגרת פסק הדין. המשיבה הגישה בקשה לשומת הוצאות. בטרם הוגשו סיכומי הצדדים בערעור, ביום 5.4.06 נתנה בבית משפט קמא החלטה בבקשה לשומת הוצאות ונחתמה פסיקתה כמבוקש על ידי המשיבה. נוכח היותו של ערעור תלוי ועומד בבית משפט זה בתיק העיקרי, ביקש המערער לתקן את הודעת הערעור כך שתכלול גם השגה על ההחלטה בעניין שומת ההוצאות. מעיון בהחלטה שצורפה לבקשה עלה לכאורה כי היא ניתנה על ידי כב' השופט ש' ברוך בכשירותו כשופט בית המשפט המחוזי. בהחלטתי מיום 4.6.06 נעתרתי לבקשה.
2. המשיבה הגישה בקשה לביטול החלטתי הנ"ל. בבקשה נטען כי ההחלטה נתנה במעמד צד אחד ללא מתן הזדמנות למשיבה להביע את עמדתה בעניין. כמו כן, נטען כי למשיבה טענות טובות כנגד הבקשה לתיקון הערעור. בין היתר, טענתה היא כי הדרך הראויה להשיג על החלטת הרשם היא על ידי הגשת ערעור על ההחלטה לבית המשפט בו מכהן הרשם, קרי בית המשפט המחוזי. עוד נטען כי המערער איחר את המועד להגשת ערעור על החלטת הרשם שכן הבקשה לתיקון הערעור הוגשה לאחר שתם המועד הקבוע בדין להגשתו. נוכח האמור, בהחלטתי מיום 4.7.06 ביקשתי את עמדת הצדדים בנוגע לדרך התקיפה הראויה על החלטת כב' השופט ש' ברוך בעניין שומת הוצאות. המערער טען כי סמכות הרשם נובעת מפסק הדין ולפיכך הדרך להשיג על הפסיקתה הינה באמצעות ערעור על פסק הדין. כמו כן נטען על ידו כי הואיל והוא ערער על קביעת ההוצאות בהודעת הערעור המקורית, יש לאפשר לו להשלים את ערעורו על ידי הגשת ערעור גם על שומת ההוצאות. המערער הוסיף וטען כי גם מטעמים של יעילות ראוי כי הערעורים ידונו יחדיו. המשיב החזיק בעמדתו כי משנתנה ההחלטה על ידי רשם בית המשפט המחוזי, הדרך להשיג על ההחלטה הינה באמצעות הגשת ערעור על החלטת רשם והמועד לכך כבר חלף בעת שהוגשה הבקשה לתיקון הערעור. בין הצדדים לא היתה מחלוקת כי ההחלטה נתנה על ידי השופט ש' ברוך בכשירותו כרשם. בשים לב לכך שבהחלטה שצורפה לבקשה לתיקון הודעת הערעור עלה לכאורה כי הבקשה נחתמה על ידו בכשירותו כשופט, בהחלטתי מיום 25.10.06 ביקשתי מב"כ המערער להמציא לבית המשפט החלטה חתומה כדין בעניין שומת הוצאות. עיון בהחלטה החתומה אכן מעלה כי ההחלטה ניתנה על-ידי כב' השופט ש' ברוך בכשירותו כרשם בית המשפט המחוזי.
3. אין מחלוקת כי בנסיבות בהן ניתנת החלטת רשם בעניין שומת הוצאות, כאשר לא תלוי ועומד ערעור על פסק הדין לפני ערכאה גבוהה יותר (להלן: בית משפט שלערעור), עסקינן בהחלטת רשם אשר ניתן להשיג עליה לפי סעיף 96 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995). כמו כן, החלטה כאמור היא "החלטה אחרת" שהערעור עליה הוא לפני בית המשפט בו מכהן הרשם. זאת, להבדיל מהשגה על קביעת בית המשפט בדבר עצם חיובו של בעל הדין בהוצאות משפט או היקפן, במסגרת פסק הדין, אשר הערעור עליה מוגש לבית משפט שלערעור (ראו: רע"א 1191/98 חיפה כימיקלים בע"מ נ' JUNEAU SHIPING CORP., דינים עליון, כרך נד, 337; רע"א 2993/04 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' יצחק לונדנר, דינים עליון, כרך סז, 489). יובהר, כי החלטת רשם בעניין שומת הוצאות אינה החלטה "המשלימה" את פסק הדין, שכן כאשר בית משפט קובע כי בעל דין יחויב ב"הוצאות משפט" ללא קביעת שיעורן, הוא מביע בכך את עמדתו כי הוא סיים את מלאכתו ואין בכוונתו לשום את ההוצאות. זאת בניגוד לנסיבות בהן ההחלטה לגבי החיוב בהוצאות או שיעורן ניתנת על ידי בית המשפט בהחלטה נוספת שניתנת על ידו לאחר מתן פסק הדין אשר במסגרתו התבקשו הצדדים להגיב לעניין גובה הוצאות המשפט. החלטה כאמור נחשבת להחלטה המשלימה את פסק הדין שכן בית המשפט הביע את עמדתו כי עובר למתן ההחלטה הוא טרם סיים את מלאכתו. כמו כן, החלטת הרשם אינה נחשבת החלטה המבהירה או המפרשת את החלטת בית המשפט אלא כהחלטה המיישמת את פסק הדין ולפיכך מדובר בהחלטה העוסקת בביצוע פסק הדין והטפלה לו. זאת, להבדיל ממצב בו בית המשפט מוציא פסיקתה מבהירה או מתקנת לאחר מתן פסק הדין לעניין החיוב בהוצאות, אשר ככול שיש בה כדי לשנות או להבהיר את פסק הדין, הערעור עליה הוא בזכות לבית משפט שלערעור (השוו: בש"א 881/06 פנחס כץ נ' צפורה גוטליב (לא פורסם); בש"א 7102/01 חב' קוביק בע"מ נ' מיקרוסופט קופוריישן, דינים עליון, כרך סג, 62 בפסקה 7). מכאן, שבאין ערעור תלוי ועומד על פסק הדין, ערעור על החלטת רשם בעניין שומת הוצאות ידון על ידי בית משפט בו מכהן הרשם והשגה על החלטת בית המשפט תוגש לבית משפט שלערעור רק לאחר נטילת רשות לערער.
4. במסגרת ההליך שלפני מתעוררת השאלה האם ניתן לתקוף החלטת רשם בעניין שומת הוצאות לפני בית משפט שלערעור, בנסיבות מיוחדות בהן קיים ערעור תלוי ועומד בערכאה זו על פסק דינה של הערכאה הקודמת, אשר במסגרתו משיג המערער גם על עצם קביעת הוצאות המשפט. האם במקרה כזה יש לפצל את הערעור כך שהערעור על פסק הדין, כולל בעניין עצם החיוב בהוצאות, יידון בבית משפט שלערעור ואילו הערעור על החלטת רשם בעניין שומת הוצאות יידון לפני בית המשפט בו מכהן הרשם, או שמא, בנסיבות אלה, אפשר שהערעור של ההחלטה בדבר שומת ההוצאות יתנהל אף הוא לפני בית משפט שלערעור (יצוין כי שאלה זו עלתה בעבר בהחלטת כבוד הרשם א' זולטי בע"א 3734/99 אשרז עבוד נתונים בע"מ נ' חלמיש חב' ממשלתית לשיקום הדיור, תק-על 2000(2), 1925 אולם בנסיבות העניין היא לא נדונה לגופה).
5. סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט או החוק) קובע כדלקמן:
"(ב) החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני בית המשפט שבו הוא משמש רשם, ורשאי בית המשפט לדון בו בשופט אחד."
הסעיף קובע אפוא ברורות כי הדרך לתקוף החלטה אחרת של רשם היא באמצעות הגשת ערעור לבית המשפט בו הוא מכהן רשם. אקדים ואומר, כי נוכח לשונו של סעיף 96 הנ"ל, ספק בעיני אם ניתן לפרשו באופן המאפשר הגשת ערעור על החלטה אחרת של רשם לבית משפט שלערעור שעה שתלוי ועומד בפניו ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא. אולם גם אם מסקנתי היתה כי החוק שותק בעניין זה, וכי אין לפרש את שתיקתו כהסדר שלילי, עדיין דעתי היא שגם בנסיבות אלה, הדרך הראויה לתקוף החלטת רשם בעניין שומת הוצאות הינה בדרך של ערעור על החלטת רשם לפני הערכאה בה הוא מכהן רשם. איני מתעלמת מכך שמבחינה עניינית, אין מניעה שבית משפט שלערעור ידון בהשגה על החלטת הרשם בעניין שומת ההוצאות שנפסקו. כמובהר לעיל, כאשר בפסק דינו של בית המשפט נקבע לא רק עצם החיוב בהוצאות אלא גם שיעורן, הערעור על החיוב בהוצאות וכן על שיעורן הוא ערעור בזכות לפני בית משפט שלערעור. כך גם כאשר הערעור מוסב רק על ההוצאות שנפסקו או על היקפן. מכאן, כפי שבית המשפט שלערעור דן בהשגה על קביעה בדבר שיעור הוצאות המשפט במסגרת פסק הדין, כך יכול שבית המשפט שלערעור ידון בכך כאשר ההחלטה על שומת ההוצאות נתנה על ידי הרשם. כמו כן, אין לשלול את הטענה לפיה אין טעם טוב לפצל הליך ערעורי המתנהל בין אותם צדדים ולגבי אותה פרשה כך שחלקו יידון על ידי בית משפט שלערעור וחלקו יידון על ידי בית המשפט בו מכהן הרשם. רעיון דומה עומד ביסוד הכלל לפיו במסגרת ערעור על פסק דין ניתן להשיג גם על "החלטות אחרות" שנתנו על ידי הערכאה הדיונית, למרות שלפי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט לצורך הגשת ערעור על החלטה אחרת יש ליטול רשות והיא נדונה על ידי דן יחיד (סעיף 26(ב) לחוק) (ראו: ע"א 7400/00 יוסי חסון חברה להשקעות נ' ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בת"א-יפו, פ"ד נז(6) 730 וכן תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).
6. חרף האמור, באתי לכלל מסקנה כי גם בנסיבות בהם קיים ערעור תלוי ועומד על פסק דינו של בית משפט קמא, יש להגיש ערעור על החלטת רשם בעניין שומת הוצאות לפני הערכאה בה הוא מכהן רשם. מסקנתי זו נתמכת על שני אדנים עיקריים.
ראשית, וזהו העיקר בעיני, עצם היותו של ערעור תלוי ועומד אין בו כדי להצדיק סטייה מיישום מבחן מהותי. כאמור לעיל, עסקינן בערעור על החלטה אחרת של רשם. הערעור על החלטת רשם ועל החלטת בית המשפט אינו מתברר לפני אותה ערכאה, ובנסיבות רגילות, הערעור היה מגיע לפתח בית משפט שלערעור רק כדיון "בגלגול שלישי". הגשת ערעור על החלטת רשם לבית משפט שלערעור, תוך עקיפת בית המשפט בו מכהן הרשם, עלולה לפגוע בזכויות הצדדים שכן יש בכך משום "דילוג" על ערכאת ערעור. טול לדוגמא מקרה בו בית משפט זה מחליט לקבל ערעור על החלטת רשם בעניין שומת הוצאות. במצב דברים זה, בעל הדין שכנגד אינו יכול לערער על ההחלטה לפני ערכאה נוספת, כפי שיכול היה לו ההחלטה היתה ניתנת על ידי בית משפט המחוזי.
למען הסר ספק אציין כי אמנם ישנם מקרים בהם בית משפט שלערעור דן בערעורים על החלטות רשם חלף דיון בערעורים אלה על ידי בית המשפט בו מכהן הרשם. כך לדוגמא, במקרים בהם החלטת הרשם "נבלעת" בפסק הדין עליו הוגש ערעור (ראו לדוגמא: ע"א 476/90 מיטב הנדסה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4) 411; רע"א 6059/04 ר.י.ו. מהנדסים נ' בנק לאומי לישראל, תק-על 2004(3) 1105). דוגמא אחרת הינה מקרה (נדיר) בו הן המדינה והן נתבע מבקשים לערער על החלטת רשם הנעתרת לבקשתו של תובע לפטור מאגרה. במקרה כזה נקבע כי ראוי שהטיפול בערעור של הנתבע יושהה וכי זכויות הצדדים יתבררו במסגרה ערעורה של המדינה (ראו: רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אולם הרציונאל העומד מאחורי מניעת פיצול הדין במקרים אלה אינו רלבנטי למקרה הנדון, ולפיכך אין בו כדי לשנות ממסקנתי.
שנית, ספק בעיני אם טעמי יעילות מצדיקים לפרש את סעיף 96 לחוק באופן המאפשר הגשת ערעור על החלטה אחרת של רשם לבית משפט שלערעור בנסיבות המקרה דנן. אכן, בירור שומת הוצאות הוא לכאורה עניין טפל ושולי לפסק הדין. ברם כמובהר לעיל, ברגיל, בית משפט שלערעור דן בהשגה על שומת הוצאות רק במסגרת בקשת רשות לערער, המהווה דיון בגלגול שלישי. מטבע הדברים, בדרך כלל, סיכויי הליך מסוג זה אינם טובים ולו מפאת היותו "ערעור שני" וכן בשל נטיית בית משפט שלערעור שלא להתערב בהחלטות מסוג זה. מתן אפשרות לערער לבית משפט שלערעור על שומת האגרה מטיל נטל על בית המשפט שלערעור לדון בנושא שומת הוצאות כערכאת ערעור ראשונה, וספק בעיני אם הדבר מוצדק. בהקשר זה, אוסיף, כי לכל הפחות בנוגע לבית המשפט העליון, בשל מהות הנושא, ספק אם ראוי להטיל עליו את הנטל לעסוק בהחלטות אלה (השוו לעניין ערעור על החלטת רשם בעניין אגרה: רע"א 8813/05 הנ"ל פסקה 8).
7. נוכח האמור לעיל, מסקנתי היא כי דין החלטתי מיום 4.6.06 להתבטל. בהודעה שהוגשה על-ידי המערער ביום 10.9.06 נטען על ידו כי אין בסמכותי לבטל את החלטתי. לטענתו, החלטתי הנ"ל לא נתנה במעמד צד אחד שכן לבקשה צורפה בנספח עמדת המשיבה לבקשה לפיה בא כוחה מתנגד לה. דין טענה זו להידחות. צירוף תגובה לאקונית וקצרה של המשיבה לבקשה, אין בה כדי להפוך את החלטתי להחלטה שנתנה במעמד הצדדים. תגובה זו צורפה במסגרת ההוראות הקבועות בהנחיות הנשיא (הנחיה 6/98 תגובות יתר בעלי הדין (17.11.02)) אשר דורשות את צירוף עמדת בעל הדין שכנגד לבקשה, ואשר בהעדרה לא תקובל הבקשה לרישום. ברור שמילוי תנאי פרוצדוראלי זה, אשר אינו דורש הנמקה לגופו של עניין, אינו נחשב כמתן הזדמנות לבעל הדין שכנגד להגיב לבקשה. למען הזהירות אוסיף, שאף אם החלטתי נתנה במעמד שני הצדדים, עדיין בידי לבטלה. עסקינן בהחלטת ביניים שנתנה במהלך הערעור. החלטת ביניים ניתנת לביטול לא רק עקב שינוי נסיבות אלא גם בנסיבות בהן מתברר לבית המשפט כי נתן החלטה מוטעית (ראו: ע"א 3604/02, רע"א 4015/02 אילן אוקו נ' יחיאל שמי, פ"ד נו(4), 505 פסקה 5 ואסמכתאות שם). כבוד הרשם ש' ברוך, אשר כאמור נתן את החלטה בבקשה לשומת הוצאות, מכהן בבית המשפט המחוזי גם כשופט בפועל. מההחלטה שצורפה לבקשה לתיקון הודעת הערעור עלה לכאורה כי הפסיקתה נחתמה על ידו בתוארו כשופט. משכך, סברתי כי ההחלטה ניתנה על ידו בכשירותו כשופט ולפיכך הדרך להשיג עליה הינה באמצעות הגשת בקשת רשות לערער לבית משפט זה (השוו: רע"א 1067/04 רולן בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6), 427). במצב דברים זה, דעתי היתה כי מטעמי יעילות, בשים לב לכך ששני ההליכים נדונים בבית משפט זה, ולכך שקיים ערעור תלוי ועומד על החלטת בית המשפט המחוזי, יש לקבל את הבקשה לתיקון הערעור. רק מתגובות הצדדים להחלטתי מיום 4.7.06, אשר במסגרתה התבקשה תגובתם לדרך הראויה לתקיפת ההליך, עלה שיש ביניהם תמימות דעים כי ההחלטה נתנה על ידי כבוד השופט ש' ברוך בכובעו כרשם. כך אף עלה מעיון בהחלטתו המקורית של כבוד השופט ש' ברוך, אשר צורפה לתיק מאוחר יותר. בנסיבות אלה, החלטתי היתה מוטעית ובסמכותי לשנותה.
התוצאה היא, שהחלטתי מיום 4.6.06 מבוטלת בזאת. המזכירות תשיב את הודעת הערעור המתוקנת למערער. אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ב' בכסלו תשס"ז (23.11.2006).
שושנה ליבוביץ
ר ש מ ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. כש
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il