השופטת ד' ברלינר:
1. האם סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ס"ח 226 (להלן: חוק העונשין או החוק), המעניק לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת לפסוק הוצאות הגנה ופיצויים לזכותו של נאשם אשר בוטלו נגדו האישומים או שזוכה בדינו, מאפשר גם פיצוי בגין מעצר או צו פיקוח מנהלי? סוגיה זו הועמדה (בין היתר) לפתחנו במסגרתם של הערעורים שבפנינו.
בית משפט קמא, כב' השופט מ' דרורי, מבית המשפט המחוזי בירושלים השיב על שאלה זו בחיוב והורה על פיצויו החלקי של נעם פדרמן (להלן: המערער או פדרמן) בעקבות זיכויו בת"פ 3075/02. בתחשיב הפיצוי נלקחה בחשבון גם התקופה שבה ישב פדרמן במעצר מנהלי, לפי נוסחה שנקבעה על ידי בית משפט קמא. פיצויים אלה נפסקו במסגרת החלטה בב"ש 6826/04 מיום 10.10.05 (להלן: ההחלטה), על החלטה זו מונחים בפנינו שני ערעורים:
המדינה מערערת על עצם הענקת הפיצוי, במיוחד בגין המעצר המנהלי, כמו גם על הסכום שנפסק. פדרמן מערער אף הוא על גובה הפיצוי שנפסק לו כמו גם על אי קבלת מלוא טענותיו באשר ליישומו של סעיף 80 לחוק העונשין במקרה הנוכחי.
העובדות הרלוונטיות לענייננו
2. ביום 27.5.02 הוגש נגד המערער כתב אישום בת"פ 3075/02 אשר כלל שלושה אישומים שונים על עבירות של שימוש בנשק לפי סעיף 144 לחוק העונשין. כתב האישום הוגש עקב מעורבותו, לכאורה, של המערער בפרשה אשר כונתה "פרשת מחתרת בת עין", בה נעצרו מספר חשודים בחשד לתכנון פיגועים בבתי ספר ערבים בעיר חברון ושימוש לא חוקי בכלי נשק. בפרשה זו נעצרו תחילה כחשודים שני אחרים, ביניהם אדם בשם ירדן מורג (להלן: מורג), אשר מסר בחקירתו במשטרה גרסה שהפלילה את המערער באישומים שיוחסו לו.
המערער נעצר לצורכי חקירה ביום 13.5.02. בהמשך לזאת הוגשו כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. בתאריך 5.6.02 נעצר המערער עד תום ההליכים. בערעור שהגיש לבית המשפט העליון על החלטת המעצר, הוחלף מעצרו בפועל, למעצר בית מיום 20.6.02.
ביום 2.10.02 הוצא כנגד המערער על ידי אלוף פיקוד המרכז צו פיקוח מנהלי למשך חצי שנה, אשר הוארך מיד עם תומו בצו חדש למשך חצי שנה נוספת. הצווים אסרו על המערער לצאת את ביתו משך כל שעות היממה. ערעוריו של המערער על צווים אלו בפני ועדה צבאית נדחו. המערער עתר כנגד צו הפיקוח המאוחר לבג"צ וזה חייב את אלוף הפיקוד לנמק מדוע לא יבוטל הצו אשר עוקף את ההחלטות שניתנו בהליכי המעצר עד תום ההליכים (בג"צ 4880/03). בינתיים, ביום 21.9.03, הוצא נגד המערער צו נוסף על ידי שר הביטחון המורה על מעצרו במעצר מנהלי למשך חצי שנה. הצו אושר על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא דאז השופט י' צמח ז"ל) ביום 25.9.03. ערעור שהגיש המערער לבית משפט זה על אישורו של הצו נדחה. עקב החלטה זו של בית המשפט העליון לדחות את הערעור על הצו המורה על מעצר מינהלי מטעם שר הביטחון, החליט המותב בבג"צ 4880/03 (כב' השופטים א' ריבלין, א' גרוניס וס' ג'ובראן) לדחות את עתירתו של המערער כנגד צו הפיקוח. ביום 22.3.04 הוארך מעצרו המנהלי של המערער על ידי שר הביטחון למשך חצי שנה נוספת בצו אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' ס' הנשיא השופט ד' חשין). גם על החלטה זו ערער המערער לבית המשפט העליון (עע"מ 3677/04), אולם בטרם ניתנה החלטה בערעור זה הודיעה המאשימה בת"פ 3075/02 ביום 11.5.04 כי היא חוזרת בה מכתב האישום אשר הגישה כנגד המערער - הודעה אשר הביאה לזיכויו המלא של המערער מכלל האישומים הפליליים שעמדו כנגדו. בהמשך לזאת ביקש בית המשפט העליון בהחלטה מיום 12.5.04 (כב' השופט א' פרוקצ'יה) בעע"מ 3677/04 את תגובתו של שר הביטחון באשר להשלכה האפשרית של זיכויו של המערער על המשך מעצרו המנהלי. שר הביטחון השיב כי לטעמו אין כל השפעה לעניין זיכויו של המערער על שאלת המשך מעצרו המנהלי, שכן זה מבוסס על תשתית ראייתית רחבה שעיקרה בחומר החסוי שהוצג לבית המשפט ואשר לא שימש בסיס ראייתי לכתב האישום בת"פ 3075/02. כמו כן ציין השר בתגובתו כי עדותו של מורג אינה מהווה את הבסיס למעצר המנהלי. עם זאת, קבע בית המשפט העליון בהחלטה מיום 27.5.04 כי לאור זיכויו של המערער מן האישומים הפליליים ראוי כי בית המשפט המחוזי בירושלים אשר אישר את צו המעצר המנהלי יבחן מחדש את חומר הראיות כנגד המערער וישקול שוב את החזקת המערער במעצר מנהלי. בהמשך לאמור, ניתנה ביום 6.6.04 החלטה בבית המשפט המחוזי (על ידי כב' ס' הנשיא השופט ד' חשין) לפיה לאור העיון בחומר שהציגו הצדדים, כולל החומר החסוי מטעם המדינה, יש לשחרר את המערער מן המעצר המנהלי, שכן ניתן להשיג את מטרת מעצרו בדרך של חלופת מעצר במתכונת של מעצר בית שמידת פגיעתו בחירותו פחותה. הסמכות להטיל הגבלה כזו נמצאת בידי אלוף הפיקוד.
3. לאחר זיכויו של המערער ושחרורו מן המעצר המנהלי, פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים בב"ש 6826/04 בה ביקש כי יפסקו לזכותו מכוח סעיף 80 לחוק העונשין הוצאות הגנה מטעם המדינה בגין סכומי הכסף שהוציא בת"פ 3075/02 וכן פיצויים על התקופה בה ישב במעצר. יצוין כי בבקשתו לפיצויים על תקופת מעצרו כלל המערער הן את הימים אותם ריצה במעצר עד תום ההליכים והן את הימים בהם שהה תחת צווי הפיקוח של אלוף הפיקוד והימים בהם שהה במעצר מנהלי.
פסק דינו של בית משפט קמא
4. המערער טען כי נתקיימו בעניינו שתי העילות המנויות בסעיף 80 המקימות לבית המשפט סמכות לפסוק פיצוי בגין מעצר לזכותו של נאשם.
באשר לעילה "לא היה יסוד סביר לאשמה" - בית משפט קמא בחן לאור המבחנים אשר הותוו בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73 (2002) (להלן: עניין דבש) ובע"פ 11024/02 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1), 436 (2003) (להלן: עניין מנצור), האם לפני הגשת כתב האישום היו לפני התביעה ראיות שדי בהן כדי ליצור אצל תובע סביר צפי להרשעה. נקבע כי ההחלטה להעמיד לדין את המערער "לא היתה כה בלתי סבירה עד שתובע סביר לא היה מגיש כתב אישום במקרה שלפנינו." (ראה פסקה 68 לפסק דינו של בית משפט קמא).
בית משפט קמא נימק קביעתו בכך שהראיה העיקרית עליה נסמך כתב האישום היתה עדותו של מורג. עובר להגשת כתב האישום היתה עדות זו גירסתו היחידה, אשר מורג שב וחזר עליה בחקירתו במשטרה, בשב"כ, בשחזור הדברים, בדו"ח ההובלה וההצבעה וכן בכתב ידו. עדות זו אף נתמכה במספר חיזוקים וביניהם דברי השותפים האחרים בפרשה, פלטי שיחות, התפוצצות מכוניתם של הנאשם ואשתו והתאמה בין חקירות המעורבים השונים בפרשה באשר לאמירות ספציפיות.
בית משפט קמא שב והדגיש כי המבחן להקמת העילה של "לא היה יסוד להאשמה" איננו סובייקטיבי כי אם אובייקטיבי. אין הוא מתמקד בתחושותיו של הנאשם הבטוח בחפותו ומשנמצא זכאי חש כי נגרם לו עוול, כי אם בעובדה שתובע סביר אינו נדרש לצפות מראש כי עד בפרשה יהפוך גרסתו ועדותו תשתנה משלב לשלב במשפט. נקבע כי המקרה המדובר אינו חריג או יוצא דופן וכי עצם העובדה שבדיעבד נתברר שאין בסיס ראייתי להרשעה איננה מובילה למסקנה כי לא היה יסוד סביר להאשמה מלכתחילה, שכן אירוע מאוחר להגשת כתב האישום הוא שהביא להחלטה לחזור ממנו.
בית משפט קמא דחה אף את הטענה כי כתב האישום הוגש ללא יסוד בשל אי מיצוי החקירה על ידי המשטרה והשב"כ, באומרו כי נסיבות מקרה זה לא היו קיצוניות וכי היו בעבר מקרים בהם נפלו פגמים חמורים הרבה יותר בחקירה אשר לא הביאו למסקנה שכזו (ראה התייחסותו של בית משפט קמא בפסקה 72 לפרשת מנצור בה נפלו פגמים חמורים בהרבה בחקירה).
באשר למעצרו של המערער עד תום ההליכים, קבע בית משפט קמא כי הגם שבית המשפט העליון הורה על חלופת מעצר (בניגוד לבית המשפט המחוזי שהורה על מעצר), אין בכך כדי להקים את המסקנה כי לא היו כלל ראיות לכאורה המצדיקות מעצר. ממילא אין בכך בסיס למסקנה כי לא היה יסוד להאשמה באופן המצדיק פסיקת פיצוי. בית המשפט העליון קבע כי באשר לאישום הראשון קיימות ראיות לכאורה ואילו לגבי האישום השני והשלישי קיימות "ספק ראיות לכאורה". חלופת מעצר מחייבת ממצא לפיו קיימות ראיות לכאורה המצדיקות הפעלת חלופה זו, וממצא שכזה - מצא גם בית המשפט העליון לפחות לגבי האישום הראשון שהיה בכתב האישום.
ככלל, הביע בית משפט קמא דעתו כי "אם כתב אישום הכיל מספר אישומים, ויש ראיות לכאורה לגבי אחד מהם, לא ניתן לומר כי התקיים היסוד הראשון של סעיף 80 לחוק העונשין, בדבר העדר יסוד לאשמה." (ראה פסקה 76, בעמ' 42).
בשל כל אלה דחה בית המשפט את טענת המערער כי לא היה יסוד סביר להאשמה או שיסוד ההאשמה היה רעוע, בעת הגשת כתב האישום, שעל כן קבע כי אין לפסוק פיצויים על פי העילה הראשונה שבסעיף 80 לחוק.
5. באשר לעילה השנייה שבסעיף 80 "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" ציטט בית משפט קמא את ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 481 (1997) (להלן: עניין רייש) ועניין מנצור מהם למד על שיקול הדעת הרחב המסור לבית המשפט בבואו לפסוק פיצויים בגין עילה זו. צוין כי המדינה בטיעוניה הביעה התנגדות חלשה יותר באשר לעילה זו ותלתה את עיקר יהבה בדחיית העילה הראשונה שבסעיף 80.
