1. ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית שליד בית החולים מזרע, מיום 29/10/14, לפיה דחתה הוועדה את טענת ב"כ המערער, כי יש לשחררו מן האשפוז מכוח דרישת המידתיות, והחליטה כי האשפוז יימשך בלא לאפשר למערער לצאת לחופשות כלל.
2. המערער יליד 1977. הוא סובל ממחלת נפש (סכיזופרניה הבפרנית), וכן משתמש בחומרים פסיכואקטיביים. בהשפעת מחלתו הוא מבצע עבירות כרשום בתדפיס המידע הפלילי המונח בפניי, וב-3 מקרים הוצאו נגדו בגין כך, צווי אשפוז.
הצו הראשון הוא מיום 22/04/11, לאחר שיוחסה למערער עבירה של פריצה לבניין, לפי סעיף 407(א) של חוק העונשין, התשל"ז-1977. הצו השני הוא מיום 05/09/11, בגין עבירה של החזקת סכין, לפי סעיף 186 של חוק העונשין. הצו השלישי הוא מיום 13/09/12, בגין עבירה לפי סעיף 407(ב) של חוק העונשין.
דין שתי העבירות הראשונות 5 שנות מאסר והעבירה האחרונה דינה 7 שנות מאסר.
את העבירה השנייה ביצע המערער כאשר שהה בבריחה מחוץ לתחום בית החולים, בתקופה מיום 18/05/11 עד ליום 08/07/11, כאשר אותר כשעל גופו סכין. העבירה השלישית בוצעה לאחר שביום 06/06/12 שוב שהה המערער בבריחה מבית החולים. הוא נעצר רק ביום 01/09/12, שעה שביצע את העבירה השלישית.
3. על פי ההוראה שבסעיף 28(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, דנה הוועדה בעניינו של חולה המאושפז מכוחו של צו לפחות אחת לשישה חודשים, והיא מוסמכת להחליט אם יאופשר לו לצאת לחופשות וכן לקבוע את תנאיהן. כמו כן, לאחר שצו האשפוז עצמו מוצא באופן שאין הוא מוגבל בזמן ולא נקבע תאריך לסיומו, נדרש (אם ע"י הוועדה, ואם בדיון בערעור על החלטתה) להיזקק לשאלת שחרורו של החולה מן האשפוז במסלול הפלילי מחמת דרישת המידתיות, היינו, שאין לאשפז את החולה במסלול הפלילי אלא לתקופה שאינה ארוכה מתקופה המאסר שהוא היה צפוי לו, לו היה בריא ומשפטו הסתיים בגזר דין.
4. ביום 30/04/14 דנה הוועדה בעניינו של המערער. היא העריכה כי המסוכנות שלו לעצמו ולאחרים היא ברמה גבוהה והחליטה לא לאשר יציאה לחופשות כלל. הוועדה ציינה כי המערער, באותה העת, "עדיין נמצא במצב פסיכוטי פעיל, מגלה מחשבות שווא של גדלות, הלוצינציות, הלוצינציות שמיעה, שיפוטו פגום בצורה ניכרת, הוועדה סברה שטרם בשלו התנאים לקבלת חופשות.
ביום 29/10/14 דנה הוועדה שוב בעניינו של המערער. בבדיקה נמצא, בין היתר, כי הוא "מחוסר תובנה למצבו, כיום שולל תוכניות שיקום או המשך נטילת תרופות כשישוחרר. פגיעה קשה בשיפוט". בדו"ח הוועדה נרשם "מסוכנות בעבר: כן, לעצמו וגם לאחרים". הוחלט לא לאפשר לו יציאה לחופשות כלל וכן נדחתה טענת המידתיות. הוועדה ציינה, כי: "לעניין טענות באת כוחו, נגד המטופל יש שני צווי אשפוז, באפריל 2011 פרץ למסעדה ואושפז בצו אשפוז ב-22/04/11. לאחר מכן לא חזר מחופשה מבית הוריו ונכנס לסטטוס בריחה מ-06/06/12. בהיותו בבריחה ביום 01/09/12, פרץ לבניין של חברת מקורות באתר מקורות וגנב משם. הוגש נגדו כתב אישום נוסף בספטמבר 2012, בגינו הוא מאושפז היום. אי לכך שתי התפרצויות בזמן קצר במהלך אשפוז אינן סיבה לטענת מידתיות ולאור מצבו המתואר לעיל הוועדה דוחה את בקשת המחלקה".
בקשת המחלקה מפורטת בהפניה אל הוועדה מיום 28/10/14. בהפניה מפורטים עברו ורקעו של המערער וכן יתר הנתונים הצריכים לעניין. באשר למצבו כיום, כתבו הרופאים, כי הפסיכוזה הכרונית ממנה הוא סובל "אינה משפיעה על התנהגותו באופן ניכר. חשיבתו מאורגנות יותר, קונקרטית, חשיבתו על מיקום מצומצמת... ענה על שאלות לעניין. שולל הזיות, שמיעה עם תוכן אימפרטיבי או תוכן אובדני. קיימת תובנה שטחית ופורמאלית לצורך בתרופות... שיפוטו לקוי. ללא סימנים של דיכאון או מאניה. אין מחשבות אובדניות". הרופאים העריכו, כי המסוכנות של המערער לעצמו ולאחרים היא ברמה נמוכה, וכן הפנו למכתבה של עובדת סוציאלית מיום 27/10/14, ממנו עולה כי לא ניתן לשכן את המערער במסגרת המשפחתית ומומלץ כי תיבנה תוכנית טיפולית, כדי שאפשר יהיה להתחיל בתהליך של שיקום והכנה לקראת יציאתו של המערער להוסטל בשיתוף פעולה עם גורמי הרווחה. על כך שוחחה העובדת הסוציאלית עם המערער, שהביע הסכמה והבטיח לשתף פעולה. הרופאים סיכמו את הפנייתה בכך, "שמדובר במטופל הלוקה בסכיזופרניה כרונית מזה שנים רבות. קיימת פסיכוזה כרונית, שעברה דזאקטואליזציה (דהיינו, כעת אינה משפיעה על התנהגותו בצורה ניכרת)... כעת בולטים סימנים של ליקוי ספציפי של מחלתו. מאז הוועדה האחרונה, אין התנהגות תוקפנית, אלימה או אובדנית. אנו מבקשים אישור לחופשה עד 48 שעות כחלק התחלתי מתוכנית שיקומית, שכרגע המטופל מסכים לשתף פעולה בה".
5. ניתן לטפל בחולה הנפש בדרך של אשפוז בכפייה באחד משני מסלולים: מסלול אזרחי ומסלול פלילי. מטרת שני האשפוזים, מלבד ההגנה על החולה עצמו או על הציבור, היא לטפל בחולה, להביא לשיפור במצבו, להפחית למינימום האפשרי את מידת מסוכנותו, כך שאפשר יהיה לסיים את הטיפול בו ולהחזירו לחיים בקהילה, בין אם מהלך חיים רגיל ובין אם על דרך של טיפול מרפאתי כפוי או שילובו במוסד מתאים. בע"פ 3854/02 מיום 22.1.03 נקבע, כי יש להגביל את אורכו של האשפוז הפלילי לתקופת זמן שאינה ארוכה מן הענישה המרבית שהייתה צפויה לחולה, לו היה בריא ביום שבו נגזר דינו. בהמשך פורשו הדברים כמתייחסים לא לדין העונש המרבי של העבירה הקבוע בדין, אלא לאותו עונש מרבי לו היה צפוי אותו חולה, לו היה נשפט בהתחשב בכל הנסיבות הצריכות לעניין, לרבות הנסיבות האישיות. בפסיקה נוספת הודגש, כי לאור מטרת הטיפול וטיבו של האשפוז, יש לקבוע את המידתיות על פי גישה מחמירה לגבי ענישתו הצפויה של החולה במשפטו הפלילי.