לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט ד' מור) מיום 25.10.2007 לפסול עצמו מלדון בת.פ. 1187/06.
1. המערער היה מנהלן הפעיל של שתי חברות. אחת מן החברות נוהלה על ידו בצוותא עם מנהל נוסף. נגד המערער, המנהל הנוסף, ושתי החברות, הוגש לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום משותף בעבירות לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. בכתב האישום נטען בין היתר, כי המערער והנאשמים האחרים הוציאו 20 חשבוניות פיקטיביות על שם אחת החברות, ומסרו אותם לחברה אחרת (להלן: החברה האחרת), אשר ניכתה את מס התשומות הכלול בהן. במקביל, ובגין אותה פרשה, הוגש לבית משפט השלום בתל אביב-יפו כתב אישום משותף נגד החברה האחרת ומנהליה.
טרם שהחל הדיון בעניינו של המערער, נידון בפני בית משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב האישום שהוגש נגד החברה האחרת ומנהליה (להלן: התיק האחר). בתיק האחר דן השופט ד' מור. בסיומו של הליך זה זוכו הנאשמים מחוסר אשמה (ראו, ת"פ (שלום-ת"א) 6951/06 מדינת ישראל (מע"מ ת"א 2) נ' י.א.מ שירותי אבטחה אחזקה וניקיון (1996) בע"מ (לא פורסם, ניתן 10.9.2007)). בהכרעת הדין המזכה נמתחה על ידי השופט מור ביקורת חריפה על החלטת המשיבה 1 (להלן: המשיבה) להגיש כתב אישום נגד החברה האחרת בנוגע לעסקה שנעשתה בינה לבין המערער. בין היתר, קבע בית המשפט כי לגישתו, כתב האישום בתיק "לידתו בתפיסה מוטעית של חוקרי מע"מ למהות העסקה" (ראו, פסקה 3 להכרעת הדין). עוד קבע השופט מור כי הוא מעדיף את גרסת המערער שהעיד במשפטה של החברה האחרת, על פני עדות חוקרי המשיבה. בסיום הכרעת הדין, זיכה השופט את הנאשמים, בזו הלשון:
"הנני מזכה את הנאשמים מכל אשמה. אין ענייננו בזיכוי אך מחמת הספק, אלא שלטעמי, אין במעשי הנאשמים כל עבירה. התפיסה כאילו ניתן להתעלם מהאישיות המשפטית הנפרדת של מוגד ואוריגון [החברות שהואשמו בצוותא עם המערער - ד' ב'], כחברות המספקות כוח אדם וכאילו מדובר היה בעיסקה סיבובית של מסירת שיק, קבלת חשבונית והשבת המזומן לידי י.א.מ. [החברה האחרת - ד' ב'] - חסרת כל בסיס" (פסקה 15 להכרעת הדין).
לאחר שניתנה הכרעת הדין בתיק האחר, נקבע התיק בעניינו של המערער להקראה בפני השופט מור. בטרם ההקראה החליט השופט, לבקשת המשיבה, לפסול עצמו מלדון בתיק. בית המשפט קבע בהחלטתו מיום 25.10.2007, כי ראוי היה אם המשיבה היתה מתקנת את האישום נגד המערער, ומוחקת את האישומים שנגעו לעסקה עם החברה האחרת. אולם, משלא תוקן כתב האישום קבע בית המשפט כי אין מנוס מלהכריע בבקשת הפסלות. בית המשפט קבע, בהקשר זה, כי מאחר והוא "גילה את דעתו על הנושא עצמו וכן הביע דעתו לגבי מהימנות העדים", קמה עילת פסלות. לפיכך, בא בית המשפט למסקנה כי עליו לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער, וכך עשה. יצוין, כי בהתחשב בעובדה שהמשיבה הגישה ערעור על הכרעת הדין המזכה, הבהיר בית המשפט כי לא ראה להמתין ולעכב את הדיון בעניינו של המערער עד שיינתן פסק הדין של ערכאת הערעור בעניין התיק האחר. על החלטת בית המשפט לפסול עצמו הוגש הערעור שלפניי.
2. בערעור שלפניי טען בא-כוח המערער כי לא היה על בית המשפט קמא לפסול עצמו מלדון בתיק. נטען, כי אף אם בית המשפט גיבש עמדה מקצועית לגבי הראיות שתוצגנה בפניו בתיק שמתנהל נגד המערער, אין מדובר בדעה מוקדמת שעשויה למנוע ממנו לבחון ראיות שונות. עוד טען המערער כי המניע להגשת בקשת הפסילה היה רצונה של המשיבה להביא ל"מקצה שיפורים" על דרך החלפת השופט שידון בתיק, לאחר שטיעוניה בתיק האחר לא נתקבלו על ידי השופט מור. עוד נטען כי החלטת בית המשפט לפסול עצמו ניתנה טרם שהוקרא כתב האישום, חרף דרישת סעיף 146(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) הקובע כי טענת פסלות תישמע "לאחר תחילת המשפט".
3. לאחר שבחנתי את החומר שבפניי, ואף שמעתי את הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. כידוע, אמת המידה להחלטה בדבר פסילת שופט הינה בחינת קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. לצד זאת, הלכה היא כי באותם מקרים בהם החליט בית המשפט לפסול עצמו מלדון בהליך שמתנהל לפניו, יש ליתן משקל ניכר אף לתחושותיו. לפיכך, ככלל לא יכפה בית משפט זה על שופט להמשיך ולדון בתיק משעה שהשופט מצא כי מתקיים חשש אובייקטיבי לגיבוש עמדתו המוקדמת בעניין שלפניו (ראו: ע"א 2367/04 מידן נ' ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (לא פורסם, 27.6.2004); ע"פ 8724/01 קהלני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 930 (2001)). במקרה שלפניי, בית המשפט הבהיר כי קמו נסיבות אובייקטיביות המצדיקות את פסילתו, נוכח קביעותיו המשפטיות הנחרצות בנוגע לעסקה שנערכה בין המערער לבין הנאשמים בתיק האחר ונוכח מידת המהימנות שייחס למערער בעדותו בפניו. בהתחשב בכך, אין לומר כי החלטת בית המשפט לפסול עצמו לא נשענה על נסיבות אובייקטיביות, ומשכך לא מצאתי להתערב בהחלטתו.
יצוין כי במהלך הדיון שהתקיים בפניי הובעה נכונות מצד באת-כוח המשיבה לבחון את האפשרות להגיע עם המערער להסכמה דיונית לפיה הדיון בתיק ידחה עד שיינתן בתיק האחר פסק דין על ידי ערכאת הערעור. לפיכך, נדמה כי טענות המערער בערעור הפסלות שלפניי יתייתרו מקום בו יגיעו הצדדים להסכמה דיונית זו, שכן יש להניח כי לפסק דינה של ערכאת הערעור ינתן משקל מסוים בעת הדיון בעניינו של המערער.
4. המערער הוסיף וטען כי בית המשפט קמא דן בבקשת הפסלות טרם שנתקיימה הקראה בתיק, ומשכך נפל פגם בהחלטתו נוכח דרישת סעיף 146(א) לחוק סדר הדין הפלילי, לפיה טענת פסלות תישמע "לאחר תחילת המשפט". דין טענה זו להידחות. משעה שנודע למשיבה כי השופט מור ידון בתיק, רשאית היא היתה להגיש את בקשת הפסלות, ואין לקבוע כי היה עליה להמתין עד למועד ההקראה על מנת להעלות טענה שממילא ניתן היה להעלותה בשלב מוקדם יותר (ראו: יגאל מרזל דיני פסלות שופט (2006) 67)). לא נפל, אפוא, פגם בהחלטת הפסלות אף מעצם העיתוי בו ניתנה ההחלטה.
מכל הטעמים לעיל, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.
ניתן היום, ט"ז בכסלו התשס"ח (26.11.2007).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. דז
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il