ערעור על החלטת ביהמ"ש השלום בנצרת שלא לפסול עצמו מהדיון בתיק- נדחה

           ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ד' צרפתי) מיום 22.4.2007, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 2464/07.

1.        בין הצדדים מתנהלת תביעה שהגישו המשיבים כנגד המערערים למתן צו מניעה קבוע לפירוק והסרת מתקן שילוט שהוצב על מבנה שנמצא בבעלות משותפת של הצדדים, וסעדים נוספים הנוגעים לשימוש בבניין. במקביל להגשת התביעה הגישו המשיבים בקשה דחופה לסעדים זמניים זהים. הבקשה לסעדים זמניים נקבעה לדיון ליום ראשון, ה-22.4.2007. במקביל להגשת הודעה על ייצוגם, הפנו המערערים את תשומת לב בית המשפט לכך שיום ראשון הינו יום המנוחה שלהם ושל בא-כוחם. עד ליום הדיון המתוכנן הגישו המערערים ארבע בקשות לדחיית מועד הדיון, רובן מהטעם שמדובר ביום מנוחה. כל הבקשות נדחו על ידי בית המשפט. בפתח הדיון ביקש בא-כוח המערערים לטעון לפרוטוקול לפסלות בית המשפט. השופט ביקש לקבל את הטיעונים הכתובים אולם סורב. הובהר לבא-כוח המערערים כי בהעדר בקשה בכתב, לכל המאוחר בפתח הדיון, ובהתחשב בכך שהבקשה מועלית בשיהוי, יתיר בית המשפט רק הצגת ראשי פרקים שלא יעלו על דקת טיעון. בא-כוח המערערים ביקש לטעון רבע שעה, ובקשתו נדחתה. בא-כוח המערערים ציין כי בנסיבות אלו הוא מבקש לפסול את בית המשפט גם משום שהקציב לו דקה אחת בלבד להעלות טענות לעניין הפסלות. נטען כי הדבר משתלב עם עמדתו של בית המשפט, שכפתה על משרד בא-כוח המערערים להופיע ביום ראשון בבית המשפט. המערערים טענו כי אין שום דחיפות לבקשה לצו מניעה ולא היה מקום לשמוע אותה דווקא ביום המנוחה. החלטה זו מהווה, לטענתם, פגיעה בזכויות היסוד שלהם. בית המשפט הפסיק את בא-כוח המערערים בציינו כי המועד שקצב לטיעון חלף. הותרו שתי דקות טיעון נוספות, בראשי פרקים. בעקבות ההחלטה, מנה בא-כוח המערערים את ראשי הפרקים הנוספים בבסיס בקשת הפסלות: פגיעה בזכות השיוויון, פגיעה בזכות הדת והפולחן, פגיעה בחופש התנועה והעיסוק, חסימת הפנייה לערכאות, האיסור הקיים על נוצרים להופיע ביום ראשון, וטענה כי על פי פסיקת בית המשפט העליון כפייה דתית נוגדת את הזכות לחופש הדת ואת כבוד האדם.

2.        בית המשפט, בהחלטה מיום 22.4.2007, דחה את בקשת הפסלות. נקבע דחיית בקשה לדחיית מועד דיון אינה מקימה בסיס למשוא פנים, ובפרט כאשר שני בעלי הדין הינם מאותה עדה. צוין כי עורכי דין ממשרד בא-כוח המערערים הופיעו בפני המותב על פי נוחיותם ואילוצי יומן לא אחת ביום ראשון, כך שהטיעון שהוצג בפני בית המשפט בעניין חופש העיסוק, חופש הביטוי, חופש הפולחן וכדומה, אין לו בסיס ממשי. כמו כן, אין מחלוקת כי המותב, כמו מותבים אחרים, נעתר כדבר שבשגרה לבקשות שלא לקיים דיונים ביום ראשון. עוד הוסבר כי הדיון נקבע בטרם היו הצדדים מיוצגים ועל פי הדחיפות המתחייבת מכל בקשה לסעד זמני. נקבע כי היה על המערערים לשקול צעדיהם על פי האילוצים שנקבעו, לרבות מועד הדיון ובהתאם לכלכל את צעדיהם. בקשת המערערים להפסיק את הדיון עד להכרעה בערעור שיוגש על ההחלטה בבקשת הפסלות נדחתה. נקבע כי לאור מהות הדיון ומשקל הבקשה שבפני בית המשפט, אין מקום להפסיק את הדיון. בהמשך נדחתה בקשת המערערים לעניין חוסר סמכות עניינית, וכן בקשתם להפסיק את הדיון לצורך הגשת בקשת רשות ערעור על החלטה זו. לאחר שבא-כוח המערערים ציין כי לא זימן את המצהיר מטעמו לדיון, העיר בית המשפט כי הוא מתקשה שלא להתרשם כי המערערים עושים כל נסיון להביא לדחיית מועד הדיון, וכי בנסיבות אלו הוא שוקל לתת הכרעה אף ללא חקירת המצהיר מטעם המערערים שלא התייצב לדיון. משהסתיימה חקירת המצהיר מטעם המשיבים נדרשו הצדדים לסכם טיעוניהם ולאחר מכן ניתנה החלטה המקבלת את הבקשה לסעדים זמניים.

3.        על החלטת בית המשפט בבקשת הפסלות הוגש הערעור שבפניי. בערעור מפרטים המערערים את ראשי הפרקים שציינו בבקשתם בעל פה בפני בית המשפט, ומוסיפים כי המשך הדיון התנהל תחת מעטה כבד של תחושת עלבון מצד בית המשפט, דבר שנתן אותותיו בהתנהלות הדיון ובהחלטות שניתנו בו. לטענת המערערים, התנהלות והחלטות בית המשפט פגעו קשות בזכויות יסוד חוקתיות של המערערים ובאי-כוחם, והן מעידות על משוא פנים ממשי: בית המשפט כפה על המערערים להתדיין ביום מנוחתם בניגוד לדין, פגע בעיקרון השיוויון, הפלה אותם לרעה ופגע בכבודם. צוין כי הבקשה לסעד זמני נקבעה לדיון כחודש לאחר הגשתה, משראה בית המשפט כי אין צורך דחוף לשמיעתה במועד מוקדם. על כן, לא היתה כל הצדקה להתעקשותו של בית המשפט לדון ולסיים את כל ההליך בדיון ביום ראשון. בהקשר זה הובהר כי אם היו הופעות של עורך דין ממשרד בא-כוח המערערים בימי ראשון, הרי מדובר בהופעות בודדות, בשל אילוצים דחופים בלית ברירה. בכל מקרה, נטען כי הסכמת המערערים לקיום דיונים ביום ראשון במקרים בהם היו אילוצים אינה מצדיקה את הכפייה במקרה הנוכחי. עוד נטען בחריפות כנגד הקצבת דקת טיעון לבקשת הפסלות. הקצבת דקת טיעון אחת משמעה, לטענת המערערים, כי בית המשפט כבר גיבש את דעתו לפני בקשת הפסלות שלא לפסול עצמו מלדון בסעד הזמני ולהעניק אותו בסופו של ההליך. עוד הלינו המערערים על דחיית בקשתם להפסיק את הדיון עד להכרעה בערעור שיוגש על ההחלטה בעניין הפסלות, על דחיית טענתם בדבר חוסר סמכות עניינית, הסירוב לעכב את דיון עד להכרעה בבקשת רשות ערעור על ההחלטה בעניין הסמכות העניינית ועל החלטה ליתן סעד זמני. לטענתם החלטות אלו הוכיחו  קיומו של משוא פנים ממשי, וכי בית המשפט היה נעול בדעתו לתת למשיבים את הצו הזמני שביקשו. לבסוף, מבקשים המערערים לצרף את השופט כמשיב בערעור, על מנת שיסביר מדוע החליט לדחות את הבקשות לדחיית מועד דיון. באם יצורף, מבקשים המערערים לחקור את השופט, ולחילופין להפנות אליו שאלות הבהרה. המשיבים טוענים כי יש לדחות את הערעור, בהעדר עילת פסלות.

4.        בקשתם של המערערים לצירוף השופט כמשיב בערעור דינה להידחות. השופט אינו בגדר צד להליך הפסלות. הצדדים למשפט הם בעלי הדין היריבים. השופט הוא המכריע בסכסוך ביניהם. כאשר אחד הצדדים מעלה טענת פסלות, לא משתנה המבנה הבסיסי של מהלך המשפט. השופט אינו הופך לצד. הוא ממשיך להיות המכריע האובייקטיבי של הסכסוך בין הצדדים (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 88 (2006)). בהמשך, השופט גם אינו צד לערעור הפסלות (מרזל, בעמ' 344). זאת ועוד, על פי הכללים שנקבעו ברע"א 3202/03 מדינת ישראל נ' יוסף (לא פורסם, 4.3.2004), שופט לא ייחקר כעד על דוכן העדים על דבר הקשור בתפקידו השיפוטי. במקרה הנוכחי מבקשים המערערים לזמן את השופט לעדות על מנת לחקור אותו בעניין הסיבות שהביאו אותו לדחות את הבקשות לדחיית מועד דיון, לאמור העדת השופט מתבקשת על דבר הקשור בתפקידו השיפוטי. לאור ההלכה שנקבעה ברע"א 3202/03, ומהנימוקים שפורטו שם בהרחבה, לא תותר העדה שכזו (ע"א 4331/07 ויסולי נ' מצנע (לא פורסם, 6.9.2007), ובנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לבקש הערות השופט בהקשר זה.

5.        לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. עיון בערעור מעלה כי על אף הטענות העקרוניות אותן מעלה המערער, ניכר כי בקשת הפסילה נובעת, רובה ככולה, מחוסר שביעות רצון המערערים מהחלטות בית המשפט ואופן ניהול הדיון על ידו. הלכה היא כי השגות בעניינים אלה מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, כפי שעשו המערערים בחלק מהמקרים, ולא במסגרת הליכי פסלות (לעניין החלטות, ראו: ע"א 7186/98 מלול  נ' ג'אן (לא פורסם, 3.12.1998); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 30.12.2002); מרזל, בעמ' 178-174). לעניין אופן ניהול הדיון, ראו: ע"פ 8309/02 רודקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.2002); ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2005)). הלכה זו נכונה, בין היתר, לעניין דחיית הבקשות למועד דיון (ע"פ 1533/92 פריאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.4.1992); ע"א 8659/06 גינזבורג נ' ליבוביץ (לא פורסם, 28.2.2007)). בהקשר זה כבר נפסק כי אין באי היענות של שופט לבקשת בעל דין ובא-כוחו לדחות מועד דיון אשר נפל ביום שהינו חג עבורם, כדי להצביע על כך שננעלה דעתו של בית המשפט לגבי תוצאות המשפט (ע"א 2506/00 FARDOME L.T.D נ' בנק כללי לישראל בע"מ (לא פורסם, 25.5.2000)). גם החלטות הניתנות במסגרת בקשת הפסלות עצמה הן בעיקרן החלטות דיוניות ואין בהן, כשלעצמן, כדי לגלות חשש ממשי למשוא פנים (מרזל, בעמ' 176). כך, למשל, החלטה בבקשה בלי שמיעת נימוקי הטוען (ע"א 3843/03 יניב נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 15.5.2003)) או הגבלת הטיעון כמו במקרה הנוכחי, וסירוב השופט להפסיק את הדיון לאחר דחיית בקשת הפסילה (ע"א 5636/02 אליאסי נ' פרלמוטר (לא פורסם, 24.7.2002)). בית המשפט נימק את הטעמים להחלטתו - ומבלי להביע עמדה באשר לטעמים לגופם - לא מצאתי כי יש בנימוקיו של בית המשפט כדי להצביע על קיומו של חשש ממשי אובייקטיבי לקיומו של משוא פנים. זאת ועוד, גם אם מדובר ברצף של החלטות לרעת בעל דין, אין בכך כדי להקים עילת פסלות (ע"א 6822/00 משלי נ' בוקשפן-משלי (לא פורסם, 18.3.2001); מרזל, בעמ' 175). על מנת לפסול את בית המשפט, יש להראות כי יש בהחלטות משום "משחק מכור", באופן שקיים חשש ממשי אובייקטיבי לכך שבית המשפט גיבש לעצמו עמדה סופית בעניין נשוא הדיון השיפוטי ואין עוד טעם בהמשך הרגיל של המשפט (ע"א 5792/02 גרבש נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 21.10.2002)). במקרה הנוכחי לא מצאתי יסוד לטענה כי ההחלטות שקיבל בית המשפט, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות לגופן, ולעניין זה אין אני נדרשת, ואופן ניהול הדיון על ידו, מקימים עילת פסלות ומעוררים את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערערים. אפשר שניתן היה להתחשב בבקשת הדחייה ושאלה זו תלויה בנסיבות העניין ויתר ההיבטים הנוגעים לקיום הליך במועד שנקבע, מכל מקום ניכר מהטענות וממכלול החומר כי בדיון נוצרה אווירה של מתיחות וחבל על כך; אפשר גם שבראייתם של המערערים נוצר חשש כי החלטות בית המשפט ואופן ניהול על ידו מצביעים על קיום משוא פנים כלפיהם. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם, 28.6.2001); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם, 7.12.2004); מרזל, בעמ' 115).

           אשר על כן, הערעור נדחה.

           ניתן היום, כ"א בטבת התשס"ח (30.12.2007).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    דז

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il