ערעור על גזר הדין בגין עבירת אינוס

השופט ג' בך:

1.        שני המערערים הינם קטינים בני 17, אשר הורשעו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירת אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977, וכל אחד מהם נדון לעונש מאסר בפועל של 30 חודש, החל מיום מעצרם.

           הערעור מופנה כנגד גזר הדין. באופן ספציפי בקשת הסניגוריה, הנתמכת על ידי נציגת שרות המבחן לנוער, היא, כי לא יחוייבו המערערים לרצות את יתרת תקופת המאסר הנ"ל בבית כלא, אלא שיהיו נתונים במעון נעול.

2.        טענתו הראשונה של הסניגור המלומד היתה, כי טעה בית המשפט המחוזי בסוברו, שאין לו סמכות לקבוע, כי ריצוי עונש מאסר המוטל על קטין יוכל להתבצע במעון נעול.

           טענה זו אינה מקובלת עלינו.

           בסעיף 25(א) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) תשל"א-1971, קובע לאמור:

"קטין שהורשע, רשאי בית משפט לנוער, במקום להטיל עליו מאסר לצוות על החזקתו במעון נעול לתקופה שיקבע ובלבד שלא תעלה על תקופת המאסר שנקבעה לעבירה בה הורשע הקטין".

           מנוסח סעיף זה עולה ברורות, שמשהחליט בית המשפט להרשיע את הקטין ולהטיל עליו מאסר, אין הוא מוסמך לצוות שהקטין ירצה את עונשו במעון נעול. מעון נעול יכול לבוא במקום מאסר בלבד, ולא יוכל לשמש דרך ביצועו של מאסר בפועל.

3.        בדקנו, לחלופין, את האפשרות לבטל את עונשי המאסר ולקבוע למערערים תקופות שהייה במעון נעול תחתם.

           חרף המלצת נציגת שירות המבחן, אשר הצביעה על סיכויי השיקום הטובים של המערערים באם יהיו נתונים בתנאי מעון, לא מצאנו אפשרות להעתר לבקשה זו.

           המדובר באונס אכזרי וברוטאלי, אשר בוצע על ידי המערערים בצוותא, ביחד עם עוד שני נאשמים אחרים, בילדה חסרת אונים בת 13.

           בנסיבות אלה לא נוכל אלא להסכים עם דעתו של בית המשפט קמא, שרק עונשי מאסר בפועל עשויים לשמש תגובה הולמת מצד בית המשפט.

           אשר על כן, מחליטים אנו לדחות את הערעורים של שני המערערים. זאת תוך הבעת התקוה כי גם בתנאי מאסר יימשכו מאמצי החינוך והשיקום המופעלים כלפי המערערים.

           ניתן היום, כ"ב בניסן תש"ן (17.4.90), בנוכחות המערערים ובאי-כוח הצדדים.

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    חכ