ערעור על גזר דין בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה

השופטת ע' ארבל:

1.             בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' צלקובניק) אשר הרשיע את המשיב, על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1973, וגזר עליו את העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי, שלא יעבור במשך 3 שנים מתום מאסרו עבירה בה הורשע, עבירה של נהיגה בזמן פסילה או ללא רשיון נהיגה; 24 חודשי פסילת רשיון נהיגה; ופיצויים בסך 1,500 ש"ח לשוטר בו פגע. המדינה מערערת על קולת העונש שנגזר על המשיב.

2.             בליל ה-10.6.06 נהג המשיב, לאחר שתיית אלכוהול, ברכב בקריית יהודית בבאר שבע והתנגש ברכב אחר. למקום האירוע הגיעה ניידת משטרה ובה שני שוטרים אשר הודיעו למשיב כי הוא מעוכב. או אז, פתח המשיב בריצה לכיוון רכבו, נכנס אליו והחל לנסוע במהירות ובצורה פרועה ומסוכנת בנסותו לברוח מן השוטרים, אשר נסעו אחריו בניידת וקראו לו לעצור. לאחר שרכבו של המשיב התנגש במעקה בטיחות ונעצר, ניגש אחד השוטרים לעבר הרכב. שהבחין בו המשיב, לחץ על דוושת הגז ונסע לעבר השוטר אשר עמד מאחורי הרכב, כשהוא פוגע ברגלו השמאלית. השוטר קפץ במהירות הצידה ואז רץ לעבר דלת הנהג בניסיון לפותחה, אך זו הייתה נעולה. המשיב החל לנסוע שוב בניסיון לברוח מן השוטר, עד שזה השתלט עליו. כתוצאה מן האירוע נגרמו לשוטר חבלות.

3.             במסגרת הסדר טיעון, בעקבותיו תוקן כתב האישום נגד המשיב, הודה המשיב במעשים שיוחסו לו והוא הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. 

בתסקיר שירות המבחן אשר הוגש לבית המשפט, נקבע כי המשיב נמצא בהליך טיפולי לגמילה מאלכוהול במסגרת צו פיקוח. שירות המבחן התרשם כי הנאשם מגלה מוטיבציה לשינוי דפוסי התמכרות, חשיבה והתנהגות וסבר כי יפיק תועלת מקשר טיפולי בפיקוח שירות המבחן. שירות המבחן הוסיף כי עונש של מאסר בפועל עלול לפגוע בתהליך זה ולהוביל לנסיגה בהתנהגותו של המשיב, ועל כן המליץ להטיל עליו עונש מוחשי לריצוי, בדרך של עבודות שירות, שיבוצעו לאחר סיום תהליך הגמילה. 

4.        בית המשפט, לאחר שעיין בתסקיר, קבע כי לאור חומרת מעשיו של המשיב,  בדגש על הפגיעה בשוטר והתנגדותו הממושכת למעצר, יש לדחות את המלצת שירות המבחן אשר נתנה משקל יתר לשיקולי שיקום הנאשם על חשבון שיקולי הרתעה בסוג עבירות זה, כך שאינה מהווה מענה ענישתי הולם. עם זאת, קבע בית המשפט כי קיימות נסיבות מקלות במקרה זה בהשוואה למקרים אחרים של נהיגה פרועה במטרה להימלט מרשויות החוק המתרחשים לעיתים קרובות באזור דרום, שכן מדובר באדם מבוגר כבן 51, אב ל-15 ילדים, ללא עבר פלילי, אשר איבד עשתונותיו ואת יכולת הריסון העצמית בהשפעת משקה חריף, ואשר נעצר על-ידי המשטרה לאחר נסיעה קצרה. לפיכך, ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המשיב ובתהליך השיקומי שהוחל בו, גזר בית המשפט על המשיב, כאמור, עונש של 12 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, 24 חודשי פסילת רשיון נהיגה ופיצויים בסך 1,500 ש"ח לשוטר שנפגע. 

5.        המדינה טוענת בערעור שבפנינו כי בית המשפט הקל בעונשו של המשיב במידה שאינה הולמת את חומרת מעשיו ומחטיאה את מטרות הגמול וההרתעה. לטענתה, מדובר במעשים קשים שטמונה בהם סכנה ממשית לגוף ולנפש, ואך בנס לא הסתיימו בתוצאות קשות יותר. בנוסף, טוענת המדינה כי במקרה זה סטה בית המשפט באופן משמעותי מרף הענישה המחמיר הנוהג בפסיקת בית משפט זה במקרים אחרים של הימלטות מרשויות החוק תוך נהיגה פרועה בכבישי הארץ, ובאזור הדרום בפרט. בהקשר זה, טוענת המדינה כי בית המשפט שגה כאשר אבחן מקרה זה מן המקרים האחרים, תוך שהיא מבססת טענה זו על מספר אדנים. ראשית, לטענתה העובדה כי משך הנהיגה הפרועה היה קצר יחסית אינו מהווה שיקול מקל, שכן השיקול העיקרי אותו יש לשקול הוא המסוכנות הנשקפת מן הנהיגה. שנית, טוענת המדינה כי מפסק דינו של בית המשפט משתמע כי הוא רואה בעובדה כי המעשים בוצעו תחת השפעת אלכוהול משום נסיבה מקלה, בעוד שיש בעובדה זו כדי להחמיר עם המשיב. המדינה אף מוסיפה כי במקרים אחרים של נהיגה מסוכנת, תוך הימלטות מרשויות החוק, נקבע כי לנוכח חומרת המעשים יש להפחית מחשיבותן של נסיבות אישיות, כגון היעדר הרשעות, בעת גזירת הדין.

6.        באת-כוחו של המשיב טען מנגד כי יש להותיר את גזר הדין על כנו. זאת, על רקע נסיבותיו האישיות של המשיב, כפי שפורטו על-ידי בית המשפט המחוזי. באת-כוחו של המשיב הוסיפה כי עובר למאסרו המשיב החל הליך טיפול לגמילה מאלכוהול, ואף שהה במעצר בית מלא במשך 12 חודשים בלא שהפר את תנאי מעצרו. עוד הוסיפה, כי שירות המבחן סובר כי הארכת מאסרו תסכל את המשך התהליך.

7.        תסקיר עדכני של שירות המבחן, שהוגש לנו עובר לדיון בערעור, סוקר את ההתפתחויות שחלו מיום מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי. על-פי האמור בתסקיר, המשיב סובל ממצוקה נפשית בשל קשיי הסתגלות לשהייה בכלא, הבאים לידי ביטוי בקשיי שינה, תחושת לחץ בלתי פוסקת ודאגה מתמדת לילדיו. על-פי התסקיר, המשיב שיתף פעולה עם שירות המבחן בתקופה בה עמד איתם בקשר והתקדם בהליך הטיפולי. כמו כן, נקבע כי גם כיום מגלה המשיב מוטיבציה לשינוי דפוסי ההתמכרות, תוך העמקת השינוי בו החל. בנוסף, כי נמסר המשיב אינו מגלה בעיות התנהגותיות כלשהן בכלא וכי בשל יתרת תקופת מאסרו, העומדת על 3 חודשים, לא ברורה האפשרות לשלבו בהליך טיפולי מעמיק בין כתלי הכלא, מעבר לקשר נקודתי שיש למשיב מול גורמים טיפוליים. לאור האמור, המליץ שירות המבחן להותיר את העונש שהושת על המשיב על כנו, שכן הארכת תקופת המאסר עלולה להביא לנסיגה במצבו ולפגוע בתהליך הגמילה, בעוד שבתקופת המאסר אותה ריצה יש כדי להוות גורם מרתיע ומציב גבולות עבורו.

8.        שקלנו את טיעוניהם של בעלי הדין ואת תסקיר המבחן שהוצג לנו, ודעתנו היא כי בית המשפט המחוזי אכן הקל עם המשיב. המעשים בהם הואשם המשיב הינם חמורים ביותר, הן בשל רמת המסוכנות הגבוהה לחיי אדם שנשקפה מהם, הן בשל הזלזול הבוטה שהם מבטאים בחוק ובנציגיו. בהתאם לכך, קבע בית משפט זה רף מחמיר לענישה בעבירות מסוג זה, המתבצעות חדשות לבקרים. זאת, על מנת ליצור הרתעה מספקת וכדי להביא למיגור התופעה של נהיגה פרועה תוך סיכון ופגיעה בעוברי אורח, לא כל שכן כאשר מדובר בפגיעה מכוונת אנשי חוק. יפים לעניין זה הדברים הבאים:

"את התופעה החמורה הזו יש למגר כדי להבטיח את שלום הציבור, וגם כדי לאפשר לאנשי החוק למלא את תפקידם ללא מורא. תרומתם של בתי המשפט למאמץ שנועד להשיג מטרה זו צריכה לקבל ביטוי ברמת הענישה הנקוטה, ולנוכח פסקי דין שהוצגו בפנינו אנו חוששים כי ברמת הענישה הנהוגה כיום אין די, וספק אם רכיב ההרתעה זכה בה למענה הולם". (ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (לא פורסם, 11.11.2004). ראו גם: ע"פ 2079/06 מדינת ישראל נ' אבו עצא (לא פורסם, 7.6.2006); ע"פ 3383/05 אנוואר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.10.2005))

בהתאם לאמור לעיל, נגזר על הנאשם בעניין אבולקיען ובעניין אבו עצא עונש של 4 שנות מאסר בפועל. על רקע זה, בולט לקולא עונש המאסר בפועל שנגזר על המשיב.

9.        במקרה שבפנינו נראה כי המשיב הינו אדם נורמטיבי בדרך כלל, אשר ביצע עבירה חמורה באופן חד-פעמי, ואשר מוכן לנקוט בצעדים כדי להיגמל מהתמכרותו לטיפה המרה. יחד עם זאת, חומרת המעשים, אשר למרבה המזל לא גרמו במקרה זה לתוצאות קשות עוד יותר, מחייבת החמרה בעונש, על אף הנסיבות האישיות המקלות ולמרות המלצותיו של שירות המבחן (ראו למשל עניין אבו עצא). לפיכך, ולאור ההלכה לפיה בית המשפט שלערעור אינו נוהג למצות את הדין עם נאשם, אנו מעמידים את עונש המאסר בפועל בו יישא הנאשם על 30 חודשים. יתר רכיבי גזר הדין יישארו על כנם. נוסיף, כי אנו תקווה שהמשיב ימשיך במאמציו החיוביים להשלמת הליך טיפולי של גמילה, בין אם במסגרת הכלא ובין אם מחוצה לו, לאחר שיסיים לרצות את עונשו.

           ניתן היום, ט' בחשון תשס"ח (21.10.2007).