תיק רבני
בית דין רבני גדול ירושלים
|
1071289-1
19/12/2016
|
בפני הדיינים:
1. הרב יצחק אלמליח
2. הרב מיכאל עמוס
3. הרב מימון נהרי
|
| - נגד - |
המערערת:
פלונית
עו"ד יעל כץ-מסטבאום
|
הנתבע:
פלוני
עו"ד צבי טהורי
|
| פסק דין |
הצדדים שלפנינו היו נשואים בעבר והתגרשו ב-3.8.2000. להם בן אחד. במועד הגירושין ניתן פסק דין, כנראה בהסכמת הצדדים, ובו נאמר כדלהלן:
"לאחר שמיעת טענות ומענות הצדדים ולאור החומר שבתיק בית הדין פוסק:
א. הצדדים מתגרשים כהסכמתם כדת משה וישראל. בגט פטורין.
ב. הילד יהיה במשמורת האם.
ג. האב ישלם למזונות בנו סך 500 ש"ח לחודש, צמוד למדד. בנוסף תקבל האישה לידה את קצבת הילדים של הבטוח הלאומי.
ד. הדירה המשותפת תישאר בחזקת האישה עד הגיע הבן לגיל 18 כשיגיע הבן לגיל 18 תתחלק הדירה בין הצדדים שווה בשווה.
ה. פרט לנ"ל אין לצדדים טענות ומענות זה על זה כולל הכתובה".
בשנת 13/12/00 אישר בית הדין לאישה להשכיר את הדירה ובדמי השכירות לשכור דירה אחרת.
בשנת 2005 עזבו האישה והילד את הארץ לארצות הברית ואין חולק כי מאז לא שילם האב מזונות. בנוסף, במועד עזיבתה את הארץ, העבירה האם את מפתחות הדירה לאב והוא התגורר בדירה ואף המשיך להתגורר שם יחד עם משפחתו החדשה שהקים.
בשנת 2013 הגיעה האישה לארץ במטרה למכור את הדירה, ובהמשך שלחה מכתב לאב בו תבעה החזר דמי מזונות משנת 2005 ואילך וכן תבעה דמי שכירות עבור שהותו בדירה. משלא נענה האב לבקשתה הגיעו תביעות אלו לבית הדין וזה הכריע כי על האב לשלם את דמי המזונות וכן הכריע בדעת רוב כי הינו פטור מן הדין מדמי השכירות, אמנם על דרך הפשרה חייב את האב בתשלום שליש דמי שכירות.
כאמור על הכרעות אלו הוגש ערעור לפנינו.
האישה מלינה הן על הפסיקה בעניין המזונות והן על הפסיקה בעניין שכירות הדירה. לעניין המזונות טוענת היא כי טעה בית הדין בכך שלא הצמיד את דמי המזונות, וכן בכך שקיזז מתשלום המזונות העברות כספים ששלח האב לבנו ואשר קרא להם בשם מתנות. לעניין שכירות הדירה טוענת האם כי טעה בית הדין בכך שלא חייב את האב בתשלום שכירות הדירה במלואה.
נקדים ונתייחס לעניין המזונות.
מוקד הערעור לפנינו הינו כאמור עניין הצמדת המזונות, אבל טענת האב כי על ידי אי תביעתה מחלה האם על המזונות אינה חלק מנושא הערעור. בעניין זה כאמור, מקבלים הצדדים את הכרעת בית הדין האזורי, ונציין כי הכרעה זו מקובלת עלינו ואף אין אנו צריכים להיזקק לטעמו של בית הדין האזורי שרצה להוכיח הדברים ממזונות אישה ואלמנה, שהרי כאן עסקינן בגרושה. ולא מצינו שהעדר תביעה בגרושה יש בו משום מחילה.
בגמרא בכתובות (דף קד עמוד א) נאמר: "והאמר ר' אלעא, שונין: גרושה - הרי היא כבעל חוב; היכי דמי? אי דלא נקיטא כתובה, במאי גביא? אלא לאו דנקיטא כתובה, וגרושה היא דלאו בת אחולי היא". והמאירי (שם) כתב: "הא בעל חוב אף על פי שאין השטר בידו הואיל וחייב מודה אפילו שתק כמה שנים גובה חובו בלא הזכרה ר"ל בלא תביעה שאין בעל חוב מוחל וגרושה הרי היא כבעלת חוב".
מעיון בדבריו של הבעל עולה כי נאמר מפורשות על ידו כי לא דובר בעניין המזונות כלל, היינו לא נטען כי מחלה לו על המזונות, אלא כי כך הבין. ופשוט שאין בהבנה זו כדי לעקר את פסק הדין הקובע, כי האב חייב במזונות. וכך אמר האב בפרוטוקול הדיון מיום 4.9.14:
