ערעור (מעצרים) 25/15 טור' ר' ח' נ' התובע הצבאי הראשי

ערעור על החלטה של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוטי מטכ"ל שניתנה בתיק מטכ"ל (מחוזי) 238/15 (סא"ל רונן שור – שופט) ביום 25.3.2015. הערעור נדחה.

פ ס ק - ד י ן

1. טוראי ר' ח' מערער על החלטת בית הדין קמא, בה נעתר לבקשת התביעה הצבאית והורה על מעצרו הממשי עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו.
2. אין חולק כי המערער זומן להתייצב לשירות ביטחון ביום 2.12.2010. כחודש לפני המועד שנקבע להתייצבותו כאמור, התייצב המערער בלשכת הגיוס וביקש כי יוכר במעמד של "בעל תשובה". למערער נמסר במקום כי בקשתו נדחתה. חרף כך הוא לא התייצב לתחילת שירותו, ונעדר לתקופה של כארבע שנים. בד בבד עם הגשת כתב האישום בו יוחסה למערער עבירה של היעדר מן השירות, לפי סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי, בגין היעדרותו אמור, עתרה התביעה הצבאית למעצרו הממשי עד תום ההליכים בעניינו.
3. בית הדין קמא ציין כי בקשת המערער ללשכת הגיוס הוגשה באיחור ניכר מהמועדים שניתן להגישה לפי פקודות הצבא, ואף בטופס הבקשה עצמו נפלו פגמים (היעדר תצהיר בפני עורך דין והיעדרה של חותמת מאת ועד הישיבות). צוין, כי על-פי חזקת תקינות מעשי המנהל, אין עילה להניח כי בקשת המערער לא נשקלה על-ידי גורם מוסמך טרם שנדחתה. מכל מקום, כחלק מאישור הליך ה"השתמטות", החומר בעניינו של המערער הובא לבחינת פוקד, ומשאושר מעמדו כמשתמט, יש לראות בכך אישור נוסף לדחיית בקשתו של המערער, להכרה כ"בעל תשובה".

בית הדין קמא הדגיש כי המערער לא תיקן את בקשתו או בחר להשיג על דחייתה בדרך כלשהי, וחלף זאת לא התייצב לשירותו הצבאי כנדרש. בשים לב למישכה של ההיעדרות ולכך שהמערער לא שיתף פעולה עם רשויות הגיוס והניסיונות לאתרו לא צלחו, בקשת התביעה למעצרו של המערער כאמור, התקבלה.

4. המערער שב בפניי על טיעוניו, כפי שנטענו בפני הערכאה קמא. נטען, כי אין כל ראיה שבקשתו להכרה כבעל תשובה, מעמד המזכה בדחיית גיוס, נשקלה על-ידי גורם מוסמך. הופניתי להקמ"א מג-03-01 "דחיית גיוס לתלמידי ישיבה – ולחוזרים בתשובה", לפיה שומה היה על רשויות הגיוס לראיין את המערער ולעמוד על בקשתו ורקעה, טרם החלטה בה, וכך לא נעשה. עוד צוין, כי המערער מעוניין כעת לשרת, הוא אב לילד ובכך יש בכדי להקהות את עילות המעצר בעניינו.
5. התובע הצבאי עתר לדחיית הערעור על בסיס הנמקתה של הערכאה קמא. צוין, כי על-פי הוראת סעיף 49 לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986, צו הקריאה שהיה בידי המערער עמד בתוקפו, כל עוד לא בוטל, והמערער בחר שלא לציית לו.

דיון והכרעה

6. המערער הגיש את בקשתו להכרה כ"בעל תשובה" וכנגזרת מכך, לדחיית מועד גיוסו, באיחור ניכר מהמועדים שנקבעו בפקודות הצבא ובתקנות דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, התשס"ה-2005. זאת ועוד, הבקשה לא הכילה את החתימות והחותמות כנדרש (ראו הקמ"א מג-03-01 "דחיית גיוס לתלמידי ישיבה – ולחוזרים בתשובה") ואף לא צורפו אליה המסמכים הנדרשים. לפיכך, על פניה, הייתה פגומה. על כך יש להוסיף כי, כפי שציינו גורמי מיטב במענה לבקשת הסנגורית כי בקשת המערער תבחן כעת, המערער אף אינו עומד באמות המידה להכרה כבעל תשובה על-פי בקשתו, שכן למד בעבר בבית ספר דתי (ראו סעיף 25 להקמ"א הנ"ל). מכאן שאף עניינית, לא היה מקום, על-פי אמות המידה של הרשות, להיעתר לבקשה.
7. לא מצאתי פסול בכך שהמערער לא זומן לראיון אישי בלשכת הגיוס טרם שבקשתו נדחתה. כאמור, הבקשה לא הוגשה כנדרש ולא צורפו לה המסמכים והאישורים הצריכים לעניין. די היה בכך בכדי שלא לקבלה, ולדחותה על הסף. ראיון אישי נערך אחרי שמוגשת בקשה המכילה את המסמכים הנדרשים ובשלב השני, נערך ראיון אישי כדי לעמוד על כנות הבקשה ורקעה.

אין כל עילה להניח כי דחיית בקשת המערער נעשתה על-ידי גורם בלתי מוסמך דווקא. אדרבא,

"חזקת התקינות המינהלית קובעת שברגיל ניתן להניח לטובתה של הרשות כי נהגה כדין... רשויות המנהל אינן יכולות ואינן צריכות, כעניין שבשגרה, להתמודד עם טענות שיחייבו אותן להוכיח כל פעם, ומהתחלה, כי החלטות שהתקבלו בהן ומשמשות בסיס לפעולותיהן, אכן התקבלו כדין" (ראו עע"מ 4072/11 עיריית בת-ים נ' לוי (טרם פורסם, 6.11.2012)).

עניינית, בנסיבות המקרה ניכר כי הבקשה נדחתה כדין, ואין כל יסוד ראייתי לטענה שדחייה זו נדחתה כלאחר יד, שלא על-ידי הגורם המוסמך.