1. המשיב, טור' אבבה אסקנאו, הורשע בבית הדין המחוזי בעבירה, שמהותה אלימות כלפי מפקד, לפי סעיף 59 סיפא לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955. הוטלו עליו, בדעת רוב השופטים, שבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל לצד ששה חודשי מאסר מותנים. בעל דעת המיעוט סבר, כי בנסיבות העניין, ניתן היה לענות על צרכי הענישה בהטלת ששה חודשי מאסר לריצוי בפועל. שני ערעורים לפנינו. התביעה הצבאית מערערת על קולת העונש, ואילו ההגנה טוענת לחומרתו. נציין כבר בפתח הדברים, כי המשיב היה נתון במעצר עד תום ההליכים המשפטיים. חלף פרק זמן לא מבוטל עד אשר הודה המשיב בכתב אישום מתוקן לפני הערכאה קמא. הערעורים, שניהם כאחד, הוגשו ביום האחרון הניתן, 27 בפברואר 2008. הובא בפנינו, שהיום צפוי המשיב לסיים את ריצוי עונש המאסר בפועל, אשר הוטל עליו בהתאם לפסק דינה של הערכאה הנכבדה קמא.
2. הנסיבות העומדות ביסוד ההרשעה תוארו על-ידי בית הדין המחוזי כדלהלן:
"ביום 18 באוק' 07' הגיע הנאשם למשרדה של סרן אביגל מגינדה, קפ"סית במרפאת כנף xx, על מנת לקבל הסבר בדבר אופן ההגעה לבדיקה פסיכיאטרית.
הקפ"סית טיפלה בנאשם מספר פעמים טרם אותו מועד, וניסתה לסייע לו להסתגל לשירות הצבאי. ... הקפ"סית שוחחה בעניינו של הנאשם עם מספר בעלי תפקידים, במטרה לשנות את שיבוצו באופן שיקל עליו להמשיך בשירות, אולם הנאשם לא ידע זאת.
ביום האירוע, לאחר שנאמר לנאשם שעליו להגיע לבדיקת פסיכיאטר, אמר: "אני לא מבין מה זה פסיכיאטר... מה אתם רוצים ממני... מה אני צריך ללכת לשמה".
באותו יום, לאחר שיחה בינו ובין הקפ"סית, התעצבן הנאשם ואמר: "אתם כולכם עובדים עלי, אתם מנסים לרמות אותי", וקילל את הקפ"סית ... בעקבות הדברים האמורים ביקשה ממנו הקפ"סית לעזוב את המשרד.
או אז, הרים הנאשם מתקן לנייר מחרסינה בכוונה להשליכו על הקצינה תוך שהוא ממשיך לקלל אותה. בסופו של דבר לא הושלך אותו מתקן. בהמשך, נטל הנאשם אגרטל מחרסינה, אשר היה מונח על שולחן במקום, והטיחו בפניה של הקצינה. כך עשה בעת שבמקום היו נוכחים פקידתה של הקצינה, מטופלת שהמתינה לתורה וחייל נוסף.
... בעקבות המעשה נגרם חתך בקרקפת ראשה של הקצינה שאורכו 4-7 ס"מ. היא נזקקה לטיפול רפואי דחוף במיון, שם נתפר החתך באמצעות שבעה תפרים, ולשבעה ימי מחלה."
3. לדידה של התובעת המלומדת, רס"ן שוורץ, בנסיבות העניין מתחייבת החמרה משמעותית במידת המאסר בפועל. התביעה מפנה להתנהגותו הבריונית של המשיב, שלוותה בהתבטאויות חריפות; לכך שלא חדל מנסיונו לפגוע בקצינה, גם לאחר שכוונתו הראשונית לפגוע בה באמצעות כלי חרס נמנעה; ולפגיעה שנגרמה לקצינה, המצטרפת להשפלת כבודה ולפגיעה במעמדה. עוד מציינת התביעה, שלפני כארבע שנים, טרם גיוסו לצה"ל, ניתן בעניינו של המשיב "גמר דין", בשל עבירת תקיפה, ובית משפט השלום לנוער בירושלים הטיל עליו שירות לתועלת הציבור והתחייבות להימנע מביצוע עבירה.
4 . הסנגור המלומד, סרן טבקוב, ביקש להפנות לרקע, שהוליך להסתבכות המשיב בעבירה נשוא הרשעתו. המשיב עשה את צעדיו הראשונים בצה"ל. הוא שובץ לתפקיד נהג משא בחיל האוויר, המתין לקורס נהיגה ולמעלה מחודש העביר את זמנו בחוסר מעש. המדובר בעולה חדש, שעלה ארצה מאתיופיה לפני כשמונה שנים ומתקשה בשפה העברית. הוא חש חוסר התייחסות כלפיו, ובשל קשייו במישור הנפשי, לרבות קשיי השפה, התקשה להשתלב במסגרת הצבאית. הופנינו להתרשמות הפסיכיאטרית הצבאית, ד"ר אבנשטיין, שהגדירה את האירוע החמור שבגינו הורשע המשיב כ"התפרצות אלימה
חסרת שליטה מתוך חווית
תסכול" ולחוות-דעת הקב"נית, שלפיה "מתרשמת מחייל הנמצא
במצוקה על רקע העדר מערכות תמיכה וקשיי הסתגלות למסגרת... הגיב באופן אימפולסיבי למצוקתו". נוכח ההיבטים הנפשיים המאפיינים את המשיב הוא פוטר משירות בפרופיל 21. ההגנה ביקשה להדגיש את קשייו הייחודיים בנשיאת העונש, שעה שלא זכה לכל ביקור במתקן הכליאה, לרבות מצד מי מבני משפחתו.
משקל מכריע נתבקשנו ליתן לחרטתו של המשיב; לכך, שבתקופת הכליאה נפל מ"מיטת קומתיים" ובעטיה הוא סובל מפגיעת ראש חמורה ומפגיעה בכתף; ולכך, שמיד עם סיום ריצוי עונש המאסר בפועל ופיטוריו מן השרות, הוא צפוי להחל במעקב במישור הנפשי במרכז לבריאות הנפש באזור מגוריו, שעמו יצרו קשר גורמי בריאות הנפש במתקן הכליאה.
5. ממעשי המשיב ניבטת חומרה רבתי. המשיב הרהיב עוז לתקוף קצינת פסיכולוגיה (קפ"סית), שמילאה תפקידה נאמנה, ושייעודה העיקרי הוא לסייע בידי המשיב ובידי חיילים אחרים, הנתונים במצוקה. הוא השליך חפץ קשה לראשה, וגרם לה לחבלה ממשית. הוא עשה כן לעיני פקודיה וחבריו ליחידה. בהקשר דומה כבר ציינו:
"המגע בין אנשי צוות רפואי לחיילים הזקוקים לבדיקה ולטיפול נעשה, לא אחת, בתנאי עומס, ושעה שלעתים קרובות המטופלים ומלוויהם נתונים בסערת רגשות. על רקע נתונים אלה, חובת בית הדין היא להציב חומת מגן, בדמות הטלת ענישה ראויה, על מי שמרימים יד על הנותנים סעד רפואי לחייל. זאת, על-מנת להסיר כל מחשבה מצד מאן דהוא להרהיב עוז ולהשתמש בכוח הזרוע כלפי מי מאנשי הצוות הרפואי" (ע/127/05
התובע הצבאי הראשי נ' טור' הרמן (2005)).
כבר אמרנו, כי: "החברה הישראלית הופכת לחברה יותר ויותר אלימה" וכי "לצערנו הצמיחה תרבות רעה זו גם שורשים בצה"ל, בתוככי המחנה ומחוצה לו. שומה על בתי הדין הצבאיים לתרום תרומתם לשירוש הנגע בכלל, ובפרט כשהוא מופנה כנגד מפקדים או בעלי תפקידים" (ע/8/00
סמל חן נ' התובע הצבאי הראשי (2000)). קו הענישה, שבו נקט בית הדין המחוזי פוסע בתלם זה, ובערעור ההגנה אין, אפוא, ממש. יתר על כן, נוכח השלכת החפץ הקשה לכיוון ראשה של הקצינה והתוצאות הרות האסון, שעלולות היו להיגרם עקב כך, שקלנו להכביד עם המשיב מעבר לעונש, שהוטל עליו בערכאה קמא. אלא, שהתרשמנו, גם באורח בלתי אמצעי, ממצבו
הנפשי הייחודי של המשיב, שפוטר כאמור מהשרות בפרופיל 21. לא בכדי ציינה התובעת, שהופיעה לפני הערכאה קמא, "שמדובר בנאשם יוצא דופן", כהגדרתה. פליאה בעינינו, שהמשיב גוייס לצה"ל במסלול "רגיל", מבלי שאובחנו קשייו הנפשיים הייחודיים (בעיות ההתנהגות אובחנו עוד בילדותו כאשר למד בפנימייה - ס/1) ומבלי שניתנה בידו האפשרות להשתלב בצה"ל במסגרת תומכת, המקלה על שלבי ההתאקלמות ומסייעת ברכישת השפה העברית (זאת, חרף העובדה, שרמתו המוגבלת מאד של המשיב בשפה העברית זוהתה בשלבי המיון- וראו: סעיף 3 לפ"מ 37.0102: "כל חייל בעל סימול עברית מ-0 עד 6 (כולל) חייב בלימודי השפה העברית"). על אלה מצטרפת הפגיעה
הקשה, שספג המשיב
בראשו בעת שהייתו במתקן הכליאה (סע/3) והעובדה, שהיום עומד המשיב לסיים את ריצוי העונש, שהושת עליו בערכאה קמא. נוכח כל אלה, מצאנו לדחות אף את ערעור התביעה הצבאית.
רשמנו לפנינו, כי גורמי מתקן הכליאה והסנגוריה הצבאית יצרו את הקשר הדרוש עם הגורמים האזרחיים המתאימים, כך שהמשיב יזכה לטיפול נפשי ולתמיכה, באורח
מיידי, עם שחרורו מן המאסר ופיטוריו מצה"ל, על-מנת שיוכל להשתקם ולמען לא ישוב וייכשל בעבירות כלפי הזולת.
כללו של דבר, שני הערעורים נדחים.
ניתן והודע בפומבי היום כ"ט באדר א' התשס"ח, 6 במרץ 2008 במעמד המערער, בא-כוחו והתובעת הצבאית.
