ערין,השקעות ובניה בע"מ ואח' נ' א.ע. ואח'

 ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שאן (כבוד השופטת רגד זועבי) מיום 9.2.17.

כב' השופטת עירית הוד

רקע

1. המשיב (המערער שכנגד, ולהלן: "המשיב") נפגע ביום 1.2.11 בעת ביצוע עבודת טפסנות כאשר חתיכת ברזל כבדה נפלה על ראשו וכתוצאה מכך איבד הכרה ונפל. המשיב הגיש תביעה לפיצוי נגד ערין השקעות ובנייה בע"מ (להלן: "ערין") - מעבידתו במועד הרלוונטי ונגד הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הראל") - חברת הביטוח אשר ביטחה את ערין במועדים הרלוונטיים (שתיהן ביחד המערערות והמשיבות שכנגד, ולהלן: "המערערות").

    

2. המערערות הגישו הודעת צד שלישי נגד מי שהיו לטענתן מזמיני העבודה ו/או הקבלנים הראשיים ו/או מבצעי העבודה ו/או מעבידיו של המשיב. בהחלטה מיום 15.9.16 קבע בית משפט קמא, כי לאור השלב בו מצוי הדיון בתובענה ולשם ייעול הטיפול בה הרי שיש למחוק את ההודעה לצד שלישי. נקבע, כי פתוחה בפני הנתבעות הדרך להגיש תביעה נפרדת לשם בירור טענותיהן כלפי הצד השלישי.

    

   פסק דינו של בית משפט קמא

3. בית משפט קמא קיבל את גרסת המשיב באשר לנסיבות אירוע התאונה אשר אירעה בשל נפילת חבק, שחיבר בין תבניות ברזל אשר מתחתן עבד המשיב, על ראשו של המשיב.

    

4. עוד קבע בית משפט קמא, כי ערין נושאת באחריות לתאונה מכוח עוולת הרשלנות וכי היא חבה חובת זהירות מושגית כלפי המשיב אשר עבד בשירותה בעת התאונה. חבותה נגזרת אף מכוח מעמדה כמבצעת הבנייה בפועל באתר. בנוסף מצא בית משפט קמא, כי ערין חבה חובת זהירות קונקרטית והייתה אמורה לצפות את התרחשות התאונה וכי ביצוע העבודות האמורות ללא קסדה וללא מחיצות מגנות מעל למשיב עלול לסכן אותו וזאת בעיקר בשים לב לתכונות ולמשקל של חתיכות הברזל והתבניות. נקבע, כי ככל שערין הייתה מספקת למשיב ציוד מתאים הרי שהתאונה הייתה נמנעת או לפחות הסיכון היה מצטמצם.

    

5. בית משפט קמא השית על המשיב אשם תורם בשיעור של 10% תוך קביעה כי מאחר ועבד כטפסן במשך שנים ארוכות סביר להניח, כי היה מודע לסיכון הכרוך בביצוע העבודה והיה בידו להסב את תשומת ליבו של האחראי עליו לכשלים הבטיחותיים.

    

6. באשר לשיעור הנכות אימץ בית משפט קמא את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ולפיה נותרה למשיב נכות צמיתה בשיעור 10% בהתאם לתקנת 34(ב)(2) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956. עוד נקבע, כי נכותו התפקודית של המשיב היא בשיעור 10%.

    

7. בשאלת הנזק קבע בית משפט קמא, כי עלה בידי המשיב להוכיח, כי תלושי השכר שלו אינם משקפים את שכרו בפועל. בית משפט קמא ציין, כי המשיב לא הוכיח, כי בסיס שכרו עובר לתאונה עמד על 7,500 ₪ וקבע, כי נוכח דלות הראיות בסוגיה זו יש לקבוע את בסיס שכרו של המשיב על בסיס השכר אשר קבע המל"ל.

    

8. בית משפט קמא פסק למשיב פיצוי בסך 245,550 ₪ ולאחר ניכוי בגין רשלנות תורמת עומד הפיצוי על סך של 220,995 ₪. נקבע, כי אין לנכות את תגמולי המל"ל אשר שולמו למשיב בטעות וכי יש לנכות את התגמולים אשר שולמו לו כדין ולאחר הניכוי האמור נקבע כי על המערערות לשלם למשיב פיצוי בסך 204,391 ₪ בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד. בהמשך, ניתנה החלטה לפיה תוקנו טעויות קולמוס בפסק הדין כך שהפיצוי טרם הניכויים עומד על סך של 247,988 ₪, לאחר ניכוי רשלנות תורמת עומד הפיצוי על סך 223,189 ₪ ולאחר ניכוי תגמולי מל"ל סך של 206,585 ₪.

    

   טענות המערערות בערעור

9. המערערות העלו טענות באשר לאמינות המשיב וטוענות, כי טענתו באשר להעדר קסדות אינה נכונה. באשר לאשם התורם טוענות המערערות, כי המשיב לא שם לב לסביבת עבודתו ולו היה עושה כן היה נזהר בהתאם וכי יש להשית עליו אשם תורם בשיעור 100% או למצער 80%. באשר לנכות שנקבעה למשיב טוענות המערערות, כי חוות הדעת מוטעית ולא נותרה נכות רפואית ולחלופין לא נותרה נכות פונקציונאלית. לטענתן, לא היה מקום לקבוע נכות תפקודית בשיעור 10% משעסקינן בנכות נפשית לפועל כפיים ובעיקר לאור העובדה שהוא שב לעבודה עד אפריל 2011. עוד ציינו, כי יש לחשב את הפסדיו של המשיב לפי שכרו בהתאם לתלושי השכר ולא הובאו די ראיות לתמיכה בטענתו של המשיב לפיה תלושי השכר לא שיקפו את שכרו בפועל. לטענתן, בית משפט קמא טעה כאשר קבע את בסיס השכר על פי בסיס השכר שקבע המל"ל. כן טעה כאשר הביא בחשבון את הבסיס האמור בעת אומדן הנזקים העתידיים. מאחר ומדובר בתושב השטחים ללא היתר כניסה לארץ הרי שבסיס השכר אמור היה להיות לפי הנהוג בשטחים. לטענתן, לא היה מקום לחישוב עד גיל 67 משגיל הפרישה הוא 60. לטענת המערערות, ספק אם היה מקום לפסוק פיצוי בגין הפסד שכר לעתיד ואם כן הרי שהפיצוי אמור היה להיות פיצוי גלובאלי בהתאם לנתונים הרלוונטיים, כאמור לעיל. המערערות טוענות, כי יש לנכות את מלוא תגמולי המל"ל אשר שולמו למשיב בפועל. שאם לא כן הרי שהמשיב התעשר שלא כדין. לבסוף טוענות המערערות, כי טעה בית משפט קמא שעה שמחק את ההודעה לצד שלישי והאיחור הניכר בו הוגש כתב הגנה מטעם הצד השלישי מס' 1 אין בו בכדי להצדיק פגיעה במערערות.

    

   טענות המשיב בערעור שכנגד

10. המשיב סומך ידיו על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. המשיב טוען, כי לא הוכחה התרשלות או אשמה מצדו ומאחר ומדובר בהפרת חובות חקוקות של ערין הרי שאין זה המקרה להטיל אשם תורם. באשר לנכות התפקודית אשר נקבעה לו טוען המשיב, כי טעה בית משפט קמא שעה שלא העמיד את הנכות התפקודית על שיעור של 15% בהתחשב בנתוניו האישיים. לטענתו, משקיבל בית משפט קמא את גרסתו באשר להיקף עבודתו ושכרו היומי הרי שלא היה מקום להפחית את בסיס השכר המוכח. עוד טוען, כי שגה בית משפט קמא כאשר לא פסק לו הפסד מלא כלשהו לעבר ותחת זאת נצמד לשיעור הנכות הרפואית הזמנית שקבע המומחה. ההנחה, כי לא הפסיד אפילו יום עבודה אחד בעקבות הפגיעה הינה מוטעית. בנוסף טוען המשיב, כי טעה בית משפט קמא בקביעת הפיצוי בגין כאב וסבל וקביעת הפיצוי בגין עזרת צד ג'.

     

    דיון והכרעה

     

    אחריותה הנזיקית של המעבידה

     

11. המערערות טוענות נגד אמינות המשיב וכי בניגוד לטענת המשיב וקביעת בית משפט קמא הרי שסופקה למשיב קסדה.

     

12. ההלכה היא, כי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים אשר קבעה הערכאה הדיונית היא מצומצמת ובעיקר כאשר מדובר בממצאים עובדתיים אשר מבוססים על התרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית מהעדים אשר העידו לפניה. אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים מובהקים של עובדות ומהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בלבד. זאת, לאור יתרונה של הערכאה הדיונית אשר בפניה נערך הדיון, נשמעו העדויות והוצגו הראיות (ראה לעניין זה ע"א 2449/08 משה טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (16.11.10)).

     

13. בית משפט קמא, קיבל את טענת המשיב לפיה לא סופקה לו קסדה. בית משפט קמא ציין, כי טענה זו נתמכת בעדותו של העד מר אנוואר. עוד ציין, כי עדות המשיב אמינה, עקבית וקוהרנטית. בית משפט קמא מצא, כי שני העדים מסרו עדויות עקביות ותואמות. בית משפט קמא הוסיף, כי לא מצא להטיל ספק באמינות העד מטעם המשיב אך בשל היותו חבר שלו או קרוב משפחה וציין, כי התרשם שמדובר בעד אמין שגרסתו ברורה וקוהרנטית. בית משפט קמא קבע, כי המערערות לא השכילו להוכיח, כי נקטו באמצעי הזהירות הדרושים ובין היתר, כי הקפידו שהעובדים יחבשו קסדה בעת ביצוע העבודה.

     

14. מצאתי, כי אין זה המקרה בו מוצדק להתערב בממצאים העובדתיים אשר קבעה הערכאה הדיונית על סמך הראיות שהובאו בפניה והתרשמותה הישירה מהעדים. לא הוכח, כי נפל פגם כלשהו בעניין זה בהחלטת בית משפט קמא. המקרה שלפנינו אינו בגדר המקרים החריגים בהם מוצדק, כי ערכאת הערעור תתערב בממצאים שבעובדה ומהימנות. לפיכך, אינני מקבלת את טענת המערערות באשר לאספקת קסדה למשיבה.

     

    אשם תורם

     

15. בסוגיה זו העלו שני הצדדים טענות במסגרת הערעורים שהגישו. המערערות טוענות, כי יש להעמיד את האשם התורם על 100% ולחלופין על 80% . מנגד, המשיב טוען, כי לא היה מקום לקבוע אשם תורם.

     

16. אחריות המעביד לעובדיו איננה מוחלטת ואין הוא צריך או יכול להגן על העובד בכל צעד ושעל. על העובד מוטלת אחריות לגלות תשומת לב, להפעיל את שיקול דעתו ולפעול בסבירות ובערנות תוך התייחסות לסכנות הטמונות בעבודתו. עם זאת, הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט יטה שלא להחמיר עם עובד אשר בלהט העבודה עלול שלא ליתן את מלוא תשומת הלב הדרושה לסכנות הכרוכות בעבודתו.

     

17. ישנם מקרים בהם בלהט העבודה, ומתוך רצון לבצעה ביעילות ובזריזות, עלול עובד לנקוט בפעולות מסוכנות מבלי שנתן דעתו לעניין. אין בכך בכדי ללמד בהכרח על התרשלות מצידו של העובד האמור. על מעביד להתחשב בעובדה שבלהט העבודה עלול עובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות שמסביב. לפיכך, מוטלת על המעביד החובה להזכיר לעובדיו סכנות אלו. ברי, כי אין להתיר למעביד להתנער מחובתו לדאוג לביטחונם של עובדיו תוך הדרכתם כיצד לבצע את הנדרש מהם ולספק להם ציוד מגן. ההלכה היא, כי מקום שמדובר בתאונת עבודה, במסגרתה נפגע עובד, יש להקפיד עם המעביד ולהקל עם העובד בשעת ייחוס תרומתו של העובד לאירוע.

     

18. בית המשפט העליון קבע, כי "רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק." (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי (פרחן) מא(4), 524 (19.11.87)).

     

19. בית משפט קמא קבע, כי ערין לא סיפקה לעובדים קסדות, לא נקטה באמצעי זהירות סבירים, לא הוכיחה כי הדריכה את המשיב מפני הסיכונים אליהם הוא חשוף במסגרת עבודתו והנהיגה שיטת עבודה לקויה ובלתי בטיחותית אשר העמידה את המשיב במצב של סיכון בלתי סביר.

     

20. בנסיבות אלו מצאתי, כי המקרה שלפני אינו בגדר המקרים בהם מוצדק להטיל אשם תורם על עובד אשר נפגע במהלך ביצוע עבודתו. לא די בוותק של המשיב בעבודתו כטפסן בכדי ללמד, כי היה מודע לסיכון הכרוך בעבודה וכי היה בידו להסב את תשומת ליבו של האחראי עליו לכשלים הבטיחותיים בביצוע העבודה ללא אמצעי הגנה, כפי שקבע בית משפט קמא. החובה לספק את אמצעי ההגנה ולהדריך את העובדים לביצוע העבודה באופן בטיחותי מוטלת על כתפי המעביד ואין להעביר את החובה האמורה אל כתפי העובד אף אם הוא עובד וותיק. אין מדובר בסיכון אשר יצר המשיב אלא בסיכון אשר יצרה ערין ובדלת אמות הסיכון האמור פעל המשיב שעה שנפגע.

     

21. לפיכך, מקובלת עליי טענת המשיב, כי שגה בית משפט קמא שעה שהטיל עליו אשם תורם ולעניין זה מתקבל הערעור שהגיש. ברי, כי נדחית טענת המערערות באשר לשיעור האשם התורם אשר היה על בית משפט קמא לקבוע בנסיבות המקרה.

     

    שיעור הנכות הרפואית והנכות התפקודית

     

22. המערערות טוענות, כי לא נותרה למשיב נכות רפואית צמיתה וכי נכותו התפקודית נמוכה מזו שקבע בית משפט קמא. מנגד, המשיב טוען, כי נכותו התפקודית גבוהה מהנכות שקבע בית משפט קמא ויש להעמידה על 15%.

     

23. מצאתי, כי אין עילה להתערבות בעניין זה בהחלטתו של בית משפט קמא אשר מצא לאמץ את ממצאי המומחה מטעם בית המשפט לעניין הנכות הרפואית. בית משפט קמא ציין, כי הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה וכי לא מתקיימים נימוקים המצדיקים סטייה מקביעותיו ובשים לב למעמדו של המומחה מטעם בית המשפט. ככל שהיו למערערות השגות לגבי חוות דעתו של המומחה היה עליהן לפעול בנדון במסגרת ההליך אשר נדון בפני בית משפט קמא. הערעור אינו בגדר מקצה שיפורים. בנסיבות אלו, אינני מקבלת את טענת המערערות לפיה נפלה בחוות הדעת טעות המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור וכי יש לקבוע, כי לא נותרה למשיב נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה.

     

24. באשר לנכות התפקודית, עיון בפסק דינו של בית משפט קמא מלמד, כי בית המשפט שקל את נתוניו האישיים של המשיב וביניהם גילו, מצבו המשפחתי, השכלתו, עבודתו ערב התאונה והיותו תושב השטחים. עוד שקל בית משפט קמא, את אופי הנכות, את העובדה שהמשיב החל להשתלב בעבודה אחרת, את העובדה שלא שב לעבודה סדירה לאחר התאונה, את מהות הנכות ואת המגבלות התפקודית שנגרמו למשיב בעקבות התאונה.

     

25. ערכאת הערעור אינה מחליפה את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית. במידה שלא נפל פגם המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור הרי שאין מקום להתערבות כאמור בהכרעותיה של הערכאה הדיונית. מטרתו של הליך הערעור האזרחי הינה לאפשר לבעל דין להשיג על פסק דינה של הערכאה הדיונית ככל שנפלו בו טעויות משפטיות או שנקבעו במסגרתו קביעות לא סבירות בהתאם לחומר הראיות. הערעור אינו במה לדיון מההתחלה בטענות הצדדים (ע"א 9070/04 עומר חסן נ' חוסין שאכר חסן (11.3.07).

     

26. מצאתי, כי בית משפט קמא שקל את מלוא השיקולים הרלוונטיים בעת קביעתו את נכותו התפקודית של המשיב וכי לא נפל פגם בהחלטתו בעניין זה. לפיכך, דוחה הן את טענת המערערות בעניין זה והן את טענת המשיב.

     

    הנכות הזמנית

     

27. בית משפט קמא קבע למשיב נכות זמנית בשיעור 50% מיום התאונה ועד שנה לאחר התאונה. בעניין זה הסתמך בית משפט קמא על האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ועל כך שהמשיב הפסיק עבודתו אצל ערין בעקבות פגיעתו ולא עלה בידו להשתלב בעבודה סדירה אחרת. שני הצדדים ערערו על קביעה זו.

     

28. המשיב טוען, כי בית משפט קמא שגה שעה שלא קבע לו הפסד מלא כלשהו לעבר ותחת זאת אימץ את הנכות הזמנית אשר קבע המומחה.

     

29. מנגד, המערערות טוענות, כי קביעתו של המומחה באשר לנכות זמנית בשיעור 50% למשך שנה היא תמוהה ובלתי סבירה. לטענתן, ככל שהמומחה היה חוקר ודורש מידע הרי שהיה מגלה, כי המשיב שב לעבודה מלאה וסדירה כעבור מספר ימים ועבד ברצף עד אפריל 2011. טענותיהן של המערערות באשר לחזרתו של המשיב לעבודה מלאה וסדירה מספר ימים לאחר התאונה אינן עולות בקנה אחד עם קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אשר מצא, כי גרסת המשיב באשר לאי חזרתו לעבוד בשירותה של ערין לאחר התאונה אמינה ונתמכת בגרסתו של אנוואר ובחוות דעתו של המומחה.

     

30. באשר לקביעות בחוות הדעת אשר אומצו על ידי בית משפט קמא הרי שבמסגרת הדיון בפני בית משפט קמא היה בידי הצדדים לנסות ולקעקע את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ובין היתר בדרך של זימונו לעדות. הצדדים בחרו שלא לעשות כן ואין להם להלין אלא על עצמם בעניין זה. כאמור, הערעור אינו במה נוספת במסגרתה יש בידי הצדדים לנסות לתקן פגמים אשר נפלו מצדם בניהול ההליך.

     

31. לא שוכנעתי, כי קיים בהחלטתו של בית משפט קמא בעניין זה פגם המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

     

    שכרו של המשיב עובר לתאונה

32. בית משפט קמא קיבל את טענת המשיב לפיה תלושי השכר לא שיקפו את שכרו האמיתי. בית משפט קמא קבע את גובה השכר בהתאם לבסיס השכר אשר קבע המל"ל. המערערות והמשיב ערערו על החלטה זו. המערערות טוענות, כי בית משפט קמא שגה שלא קבע את בסיס השכר על פי תלושי השכר והמשיב טוען, כי בית משפט קמא שגה שעה שקיבל את טענתו באשר לגובה השכר.

     

33. הערכאה הדיונית מצאה, כי עלה בידי המשיב להוכיח את טענתו לפיה תלושי השכר לא משקפים את האמת. קביעתה של הערכאה הדיונית בעניין זה מתבססת על העדויות אשר נשמעו בפניה והעובדה שערין נמנעה מלהעיד עד רלוונטי מטעמה. לא שוכנעתי, כי נפל פגם בהחלטה זו וכי בית משפט קמא שגה שעה שלא קבע את שכרו של המשיב בהתאם לתלושי השכר שלו.

     

34. הנטל המוטל על תובע הטוען, כי תלושי השכר שלו אינם משקפים את שכרו האמיתי הוא נטל כבד. לא די בקביעה, כי המשיב הרים את הנטל להוכיח, כי תלושי השכר אינם משקפים את שכרו האמיתי בכדי ללמד, כי הוכיח את טענתו באשר לגובה שכרו החודשי האמיתי. כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט קמא הרי שטענתו האמורה של המשיב לא נתמכה בראיה או אסמכתא כלשהי. עיון בפסק הדין נשוא הערעור מלמד, כי אין ממש בטענה לפיה בית משפט קמא קיבל את גרסת המשיב באשר להיקף עבודתו ושכרו היומי וכי משכך היה עליו לקבל את טענת המשיב בנוגע לשכרו החודשי.

     

35. קביעתו של בית משפט קמא, לפיה לאור דלות הראיות להוכחת בסיס שכרו של המשיב עובר לתאונה ראוי לאמץ את בסיס השכר אשר נקבע על ידי המל"ל, היא סבירה והגיונית ולא מצאתי, כי נפל בהחלטה זו פגם אשר מצדיק את התערבות ערכאת הערעור. משמצא בית משפט קמא, כי תלושי השכר אינם משקפים את השכר האמיתי ומשלא הובאו ראיות מספקות אחרות לקביעת בסיס השכר הרי שקביעת בסיס השכר על פי הבסיס שנקבע על ידי המל"ל היא סבירה.

     

    הפיצויים על הנזק

36. אציין תחילה, כי ערכאת הערעור אינה נוטה לבחון כל פריט וראש נזק ולא בנקל תמיר את הערכתה של הערכאה הדיונית בהערכתה שלה, אלא אם הפיצוי שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות. אף אם בית המשפט אשר דן בערעור סבור, כי ראוי היה לפסוק פיצוי גבוה או נמוך יותר בראשי הנזק השונים הרי שאין די בכך בכדי ללמד על קיומה של עילת התערבות (ע"א 8022/00 אורלי רז נ' נטליה צור (19.3.06)).

     

37. בעת שערכאת הערעור בוחנת את סכום הפיצויים היא בוחנת האם סכום הפיצוי הכולל אשר נפסק עומד ביחס סביר לנזק בהתחשב בפרמטרים העיקריים של גיל הניזוק, תוחלת החיים, הנכות הרפואית והתפקודית ואופייה ובסיס השכר. בשלב השני בוחנת ערכאת הערעור את הסכומים אשר נפסקו בראשי הנזק השונים כאשר אין מדובר בבחינה מעמיקה של כל ראש נזק אלא בבחינה ממעוף הציפור שמטרתה לבחון האם קיימת חריגה בולטת מהמקובלות באחד מראשי הנזק. רק במקרה בו מוצאת ערכאת הערעור, כי נפלה טעות בולטת בראש נזק כלשהו היא תתערב ברכיב האמור. בהמשך בוחנת ערכאת הערעור האם התערבות בראש נזק כזה או אחר תביא לשינוי מהותי בתוצאה הסופית שאם לא כן הרי שאין הצדקה להתערבות (ע"א 9159/08 עילית חברה לביטוח בע"מ נ' נינה גורודיצקי (16.12.10)).

     

38. מכאן לענייננו: בדבריי שלעיל הבהרתי מדוע אין מקום להתערבותנו בנתונים השונים אותם קבע בית המשפט קמא כבסיס לחישוב הפיצויים (נכות תפקודית וכו'), למעט האשם התורם, שלטעמי אין לייחס למשיב בכל שיעור שהוא.

     

    בהתאם לדרך הנקוטה אצל ערכאת הערעור, כמפורט מעלה, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, לא מצאתי הצדקה להתערבותנו בפסיקת הפיצויים:

     

    אכן, מן הצד האחד אפשר, ופסיקת הפיצויים בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד היא גבוהה (בשל כך שעניין לנו בתושב השטחים, שם השכר נמוך מבישראל), אלא שמן הצד השני יש לראות את העדרו של אשם תורם, את מיעוט פסיקת הפיצויים בגין כאב וסבל, וכן את מיעוט פסיקת הפיצויים עבור הפסד השכר בתקופה בה הנכות הזמנית עמדה על 50% (תקופה בה ניתן היה לפסוק פיצוי מלא). ההפחתה מן הצד האחד מתאזנת, לטעמי, עם הגדלת הפיצויים מן הטעמים שמנגד, ומכל מקום, הפער בין ההפחתה לבין ההגדלה, אם הוא קיים, איננו מוליך למסקנה כי הפיצויים שנפסקו חורגים מן הסביר, עד כי מתקיימת הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור.

     

    ניכוי תגמולי מל"ל

     

39. באשר לתגמולי המל"ל לא מצאתי, כי נפל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא אשר קבע, כי יש לנכות רק את תגמולי המל"ל אשר ניתנו למשיב כדין וכי אין לנכות את תגמולי המל"ל אשר שולמו לו בטעות בשל הכרזתו כנכה נזקק. אינני מקבלת את טענת המערערות לפיה יש לנכות אף את התגמולים האמורים שאם לא כן הרי שהמשיב יתעשר שלא כדין. התשלום אשר המל"ל שילם למשיב בטעות אינו רלוונטי במישור היחסים שבין המשיב והמערערות ואין בו בכדי להשליך על הפיצוי אשר מוטל עליהן לשלם לו בשל נזקיו. בעניין זה אין להתעלם מהעובדה, כי אין בידי המל"ל לתבוע מהמערערות שיפוי בעבור הסכום אשר שולם בטעות ולא כפועל יוצא מהתאונה. אציין עוד, כי קבלת עמדת המערערות תביא למעשה להתעשרותן של המערערות שלא כדין מטעותו של המל"ל כאשר יהיה עליהן לשאת בפיצוי נמוך יותר מהפיצוי אשר נקבע למשיב בעקבות התאונה. אציין, כי לא מצאתי שנפל פגם בהחלטת בית משפט קמא לזמן את נציג המל"ל לדיון לאחר שלב הגשת הסיכומים.

     

    הודעה לצד שלישי

     

40. כאמור לעיל, המערערות הגישו הודעה לצד שלישי נגד שני צדדים שלישיים. צד ג' מס' 2 לא הגיש כתב הגנה מטעמו וצד ג' מס' 1 הגיש כתב הגנה באיחור ניכר. לאחר הגשת כתב ההגנה מטעם הצד השלישי מס' 1 ביקש בית משפט קמא, כי הצדדים יודיעו עמדתם באשר להמשך ההליכים בתיק לאור הגשת כתב ההגנה מטעם הצד השלישי. בהמשך קבע בית משפט קמא, כי לאור המועד בו הוגש כתב ההגנה מטעם הצד השלישי, לאחר שנערך דיון בתובענה ובשלב הסיכומים, הרי שדיון בהודעה בצד שלישי יביא לעיכוב במתן פסק הדין, סרבול הדיון ופגיעה באינטרס של המשיב. בית משפט קמא מצא, כי אין הצדקה לעשות כן בשלב בו מצוי הדיון בתובענה ובשים לב לכך שהצדדים לא ראו לנכון לפנות לבית המשפט לשם קבלת הוראות בעניין ההודעה לצד שלישי במשך כשנתיים בהן נוהל הליך ולאחר הגשת ההודעה לצד שלישי.

     

41. מצאתי, כי לא נפל פגם בהחלטה זו של בית משפט קמא בשים לב לכך שהמערערות לא פעלו לשם קבלת פסק דין בהעדר הגנה נגד הצד השלישי או לשם מתן החלטה אחרת בנוגע להודעה שהגישו אף שלא הוגש כתב הגנה משך תקופה ארוכה מאוד ואף שהיו מודעות להתקדמות ההליכים בתובענה. החלטתו של בית משפט קמא בעניין זה אינה חורגת ממתחם הסבירות בנסיבות הרלוונטיות ובשים לב למועד בו הוגש כתב ההגנה. לכל האמור לעיל מתווספת העובדה, כי מדובר במחיקת ההודעה לצד שלישי להבדיל מדחייתה כך שבידי המערערות להגיש תביעה נגד הצד השלישי ואין במחיקת ההודעה בכדי לסגור את שערי בית המשפט בפניהן.

     

42. מעבר לנדרש אציין כי החלטת בית המשפט המוחקת את ההודעה לצדדים שלישיים היא בגדר פסק דין חלקי שניתן ביום 15.9.2016. מאחר שמדובר בפסק דין חלקי, היה על המערערות

43. להגיש את הערעור על אותה החלטה תוך 45 ימים ממועד מתן פסק הדין. ברם, המערערות לא הגישו ערעור על אותה החלטה במועד הקבוע בתקנות והן עשו כן רק במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי, מבלי שהגישו בקשה להארכת מועד. די באמור כדי להביא למחיקת הערעור בעניין זה על הסף. זאת ועוד, אילו ביקשו המערערות לערער על ההחלטה המוחקת את ההודעה לצדדים שלישיים, היה עליהם לצרף את הצדדים השלישיים בהודעה כמשיבים בערעור. גם את זה לא עשו המערערות וגם מטעם זה דין הערעור להימחק על הסף.

     

    התוצאה

44. אשר על כן, ומכל הטעמים שפרשתי לעיל, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור והערעור הנגדי, בלא ליתן צו להוצאות.

     

    עירית הוד, שופטת

     

     

     

     

     

     

     

    כב' הנשיא ד"ר אברהם אברהם: אני מסכים.

     

    ד"ר אברהם אברהם, נשיא

     

     

     

     

     

     

    כב' השופט ערפאת טאהא: אני מסכים.

    טאהא ערפאת, שופט

     

     

     

     

     

     

     

    הוחלט אפוא, פה אחד, כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת ע' הוד.

     

     

    ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ז, 19 יולי 2017, בהעדר הצדדים.

     

    ד"ר אברהם אברהם, נשיא		עירית הוד, שופטת		טאהא ערפאת, שופט