עראקי נ' רזיאל ואח'

פסק דין

לפני תביעת פיצויים בגין נזקים שנגרמו לרכבו של התובע בתאונה שארעה בתאריך 29.9.11 בכביש גהה, מחלף אלוף שדה. עסקינן ב"תאונת שרשרת" שבה היו מעורבים ארבעה כלי רכב, שלושה מהם לפני. כך, התובע היה השני בטור המכוניות, הנתבעת 2 אחריו ואילו והנתבע 1, אחריה. הנתבעת 3 הינה מבטחת רכבה של הנתבעת 2.

לגרסת התובע, נהג בכביש גהה כשלפניו נסע רכב שהאט ועצר. על כן, עשה זאת אף הוא, אלא שהרכב מאחוריו, זה הנהוג בידי הנתבעת 2 פגע בו. לדבריה של הנתבעת 2 באותה העת היא נהדפה על ידי הרכב שהיה מאחוריה ופגע בה – רכב בו נהג הנתבע 1. מאחר שהנתבעת 2 והמבטחת שלה, היא הנתבעת 3, דחו את תביעתו לתשלום פיצויים – הוגשה התביעה.

לגרסת הנתבע 1, התובע לא שמר מרחק, שאם היה עושה כן לא היה פוגע ברכב שלפניו. עוד הוא טוען כי הנזקים שבכתב התביעה הינם מופרזים, ובכלל כי יש להפנות את התביעה לחברת הביטוח שומרה. אין זה מיותר לציין כי הנתבע 1 לא הגיש הודעה לצד שלישי.

לגרסת הנתבעת 2 בכתב הגנתה, היא נסעה בכביש גהה, בפקק, ועל כן גם באיטיות רבה. לפתע, הגיח רכבו של הנתבע 1 במהירות רבה ופגע בחלקו האחורי של רכבה והדף אותה לעבר רכבו של התובע. ולראייה, עבודות הפחחות שבוצעו ברכבה במוקד הנזק האחורי של הרכב גבוהות כמעט פי 3 מאשר במוקד הנזק הקדמי. לדידה של הנתבעת 2, האחריות לתאונה הינה על הנתבע 1, בין היתר, משום שלא שמר מרחק שיהא בו כדי לאפשר לו לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה. לטענתן של הנתבעות 2-3, אין מצידן כל רשלנות. עוד נטען על ידן כי נזקו של התובע, מופרז.

לדיון שנערך בתאריך 17.7.12 התייצבו התובע והנתבעים 1-2 כמו גם נציג הנתבעת 3. שמעתי את גרסאותיהם של הנהגים המעורבים ועיינתי בתיק בית המשפט.

הנני קובעת כי הילך התאונה הוא כתיאורו של התובע, והמכה שקיבל רכבו היתה רק לאחר שהנתבע 1 פגע בתובעת 2 וזו נהדפה קדימה. זו אף תמצית עדותה של הנתבעת 2, בעוד הנתבע 1 העיד כי אינו זוכר את השתלשלות העניינים המדויקת, כך שלא ניתן לסמוך ממצא על עדותו.

הנתבע 1 אחראי אפוא לנזקו של התובע.

אך גם הנתבעת 2 איננה יכולה לצאת פטורה בלא כלום. בדיון העידה הנתבעת 2 כי "עמדנו בכלל". ודומה כי על סמך האמור מבקשת הנתבעת 3 לטעון כי אין רשלנות מצידה של הנתבעת 2, שכל 'אשמתה' בכך שנהדפה לעבר התובע, ועל כך גם יעידו נזקיה. אולם, לא הוצגה כל אסמכתא בדמות חוות דעת שמאי או תמונות בדבר היקף הנזקים לרכבה של הנתבעת 2 בשני מוקדי הנזק השונים, ודבריה אף עומדים בניגוד לאמור בכתב הגנתה שבו גרסתה היתה כי התאונה ארעה בעת נסיעה איטית. על כן, הנני קובעת כי בעת התאונה היתה הנתבעת בנסיעה איטית והיא לא הספיקה לבלום עת עצר לפניה התובע. זאת מאחר שלא שמרה מרחק מרכבו. לו היתה עושה כן, היה בידה להקטין את הסיכון לתאונה.

מאחר שהנתבע 1 הוא שיצר את שרשרת הפגיעה ברכבו של התובע, הנני רואה בו אחראי בשיעור של 60% לנזקו של התובע, ואילו הנתבעת 2 אחראית ל – 40% מהנזק.

נזקיו המוכחים של התובע הינם כדלקמן:

א. השבתת רכב 2,971 ₪ (לפי חוות דעת שמאי);

ב. שכר טרחה שמאי - התובע תבע סכום של 850 ₪, אולם לא מצאתי לפסוק מלוא סכום זה המגיע כדי 30% מהנזק לרכב. זהו יחס לא סביר בין סכום הנזק לבין עלות השומה אשר לצורך עריכתה נדרשה בדיקה אחת בלבד, שתוצאתה "אובדן גמור". על כן, בגין שכר טרחתו של השמאי הנני פוסקת סכום של 500 ₪ בלבד;

אינני פוסקת לתובע "הוצאות והפסדים עקיפים, נסיעות, עבודה וכיו"ב" בסכום של 1,500 ₪ אותם תבע, באשר אלה כלל לא הוכחו.

סך נזקי התובע הינם אפוא 3,471 ₪.

אשר על כן הנני קובעת כדלקמן:

הנתבע 1 ישלם לתובע את הסכום של 2,083 ₪ וכן הוצאות בסך של 210 ₪.

הנתבעות 2-3 תשלמנה לתובע יחד ולחוד סכום של 1,388 ₪ וכן הוצאותיו בסכום של 140 ₪.

כל הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.