לפני ערעור על פסק דין בית משפט תעבורה מיום 14/04/15 בתיק 126-09-13.
כנגד המערער הוגש כתב אישום ממנו עולה כי בתאריך 20/07/13 נהג ברכב פרטי מ"ר 6905818 כביש מספר 411 קילומטר 5 ברשלנות ובקלות ראש בכך שסטה עם רכבו ימינה ופגע בצינור מים של חברת מקורות, בבדיקת נשיפה שנערכה למערער נמצא ריכוז אלכוהול בדגימת אוויר נשוף של 385 מ"ג. על בסיס זה יוחסו למערער העבירות שעניינן סטייה מנתיב נסיעה – עבירה לתקנה 40 לתקנות התעבורה תשכ"א-1961; נהיגה ברשלנות – עבירה בניגוד לסעיפים 62(2) + 38(2) לפקודת התעבורה תשכ"א-1961; גרימת נזק – עבירה בניגוד לתקנה 21 (ב)(2) לתקנות התעבורה; נהיגה בשכרות – עבירה בניגוד לסעיף 62(3)+39א+64ב לפקודת התעבורה.
לאחר שמיעת ראיות הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות שיוחסו.
העונש שגזר בית משפט קנס בסך 2,500 ₪, פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 32 חודשים בניכוי חודשיים פסילה מנהלית; פסילה על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך 3 שנים; מאסר על תנאי בן 7 חודשים למשך 3 שנים שלא יעבור עבירות נהיגה בשכרות, נהיגה תחת משקאות משכרים או נהיגה בזמן פסילה.
מכאן הערעור שלפני.
בנימוקי הערעור
בית המשפט החיל את כלל הדרך על פי הלכת בוקובזה (רע"פ 1713/93) כאשר באירוע זה טענת המערער כי סונוור, האירוע היה אירוע פתאומי אותו לא ניתן היה לצפות, כדוגמת "כתם שמן על הכביש" ומכאן שאינו אחראי לסטיית הרכב. הסטייה עצמה הצילה את המערער והנוסע לצידו.
ובעניין זה נטען כי היה על המשיבה להציג ראיות בדבר מצב הכביש, תקינות הכביש, תוואי הכביש, מהירות הנסיעה המותרת בכביש, מהירות נסיעת המערער – אלה לא הוצגו בפני בית המשפט.
עוד נטען בנקודה זו כי הבוחן המשטרתי לא טרח לבדוק קיומו של סיכוי סביר לסטיית המערער לשול הימני לצורך מניעת תאונה קטלנית. קביעת בית משפט קמא כי המערער לא נתן פרטים מזהים אודות הרכב המסנוור אינה סבירה.
טענה נוספת, חובת הוכחה על התביעה כי מאז שהנהג נעצר ועד לבדיקתו במכשיר הנשיפה חלפו 15 דקות בהן לא אכל, לא שתה, לא עישן ולא הקיא ושוטר שמר עליו ברציפות במהלך 15 דקות אלה.
מתוך חומר הראיות, בנקודה זו, לא עולה כי שוטר השגיח על המערער משך 15 דקות רצופות בהן כאמור לא אכל, לא שתה, לא עישן ולא הקיא.