עפ"ת 10632-06-14 גולדמן נ' מדינת ישראל

לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה ברמלה (הש' אלי אנושי), בפ"ל 753-03, במסגרתה קבע בית משפט קמא כי אינו מוסמך לדון בבקשה לקביעת התיישנות עבירה שהגיש המערער, ויש להעבירה לבית משפט שלום.

העובדות:

1.ביום 29.4.1999 נשפט המערער בעבירות תעבורה ועונשו נגזר לפסילת רישיון נהיגה בפועל למשך שלושה חודשים. המערער לא הפקיד את רישיונו בבית המשפט ולא הפקיד תצהיר מטעמו.

ביום 28.9.203 נתפס המערער נוהג כשהוא פסול לנהיגה וללא ביטוח רכב תקף, וביום 2.2.2004 הורשע בנהיגה בפסילה, נהיגה ללא ביטוח תקף, נהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגה ללא רישיון רכב.

המערער הורשע ועונשו נגזר, ביום 2.2.2004, לתשלום קנס בסך 3000 ₪ ופסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 36 חודשים.

מן האמור במסמכים לפני עולה כי המערער לא הפקיד רישיון נהיגה כמחויב.

כעשר שנים מאוחר יותר פנה בא כוח המערער אל בית משפט קמא בבקשה למחיקת העונש שהושת על המערער ביום 2.2.2004, מחמת התיישנות.

בתאריך 21.5.2014 דחה בית משפט קמא את בקשתו וקבע כי הסמכות לדון בבקשה להתיישנות ענישה אינה בסמכות בית משפט לתעבורה, אלא בסמכות בית משפט שלום, זאת בהתאם להלכה שנקבעה ב ע"פ 3482/99, אריה פסי נ' מ"י, פד"י נג(5), 715 (להלן:"ע"פ פסי"), ורע"פ 6518/08, דוד אלין נ' מ"י, מיום 20.8.2008 (פורסם בנבו) (להלן:"רע"פ דוד אלין").

בא כוח המערער חזר וביקש מבית משפט קמא לעיין בבקשתו עיון חוזר, אך בהחלטתו מיום 26.5.2014, קבע בית משפט קמא כי לא מצא לשנות מהחלטתו מיום 21.5.2014.

טענות המערער בערעור:

2.המערער טוען כי התיישנות עונש פסילה שונה מהתיישנות עונש קנס, אשר לגביו נקבעה ההלכה המוזכרת בהחלטת בית משפט קמא. לטענתו, עונש פסילה הוא עונש פלילי ללא כל סממנים אזרחיים וככזה אין לבית משפט שלום כל יתרון בהכרעה לגבי טענות התיישנות בגינו.

עוד נטען כי, בע"פ פסי לעיל נושא הדיון היה התיישנות עונש קנס ולכן אינו רלבנטי לעניין התיישנות עונש פסילה. כמו כן נטען כי ברע"פ, דוד אלין, דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור בהתבסס על החובה לפקיד רישיון לאחר גזירת עונש הפסילה, כאמור בתקנה 556 לתקנות התעבורה, תשכ"א -1961, וזאת מבלי לדון בשאלת הסמכות העניינית לעניין התיישנות עונש פסילת רישיון.

טענות המשיבה:

3.בדיון לפני טען בא כוח המשיבה כי אמנם ע"פ פסי עסק בהתיישנות עונש קנס, אולם ההלכה שנקבעה בו תקפה לשאלת הסמכות העניינית בהתיישנות עונש בכלל. כך גם, לטענת המשיבה, נפסק בעפ"ת 2958-02-08, אלין לוי נ' מ"י, שניתן על ידי מותב זה ביום 19.6.2008, וברע"פ דוד אלין המוזכר לעיל, בעקבותיו.

דיון והכרעה:

4.דין הערעור להידחות. שאלת הסמכות העניינית בנושא התיישנות עונש (להבדיל מהתיישנות עבירה) הוכרעה זה מכבר בפסקי הדין המוזכרים לעיל וכן ברע"פ 101/08, אורליה משי נ' מ"י (עיריית גבעתיים) מיום 18.6.2008 (פורסם בנבו), בע"א (ת"א) 3758/06, יעקב שאוליאן נ' רונית תירוש, מיום 19.2.2008 (פורסם בנבו) ובה"פ (ת"א), מנדלוביץ שי נ' עיריית תל אביב, מיום 9.2.2006 (פורסם בנבו).

מדובר בשאלה הקשורה לדיני ההתיישנות ככלל, ולגביה יש ליתן פסק דין הצהרתי הקובע האם חלה התיישנות אם לאו. עם הינתן פסק דין הצהרתי כאמור, על ידי בית משפט השלום, ישוב המערער אל הערכאה שגזרה את העונש, יציג את פסק הדין ההצהרתי בשאלת ההתיישנות ושם יכריע בית המשפט האם בטל העונש או שאינו בטל, זאת בהתאם לחוק ולתקנות הרלבנטיות החלות על העונש, ובענייננו, תקנות התעבורה, תשכ"א – 1961.