השופט מ' בר-עם:
1.לפנינו ערעורים הדדיים על גזר-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופטת חנה מרים לומפ) בת"פ 19385-08-10 בדיון מאוחד מיום 15.3.2015; מצד אחד, ערעור המערער - בעפ"ג 49906-04-15 (להלן – המערער) ומצד שני, ערעור המערערת – בעפ"ג 50688/04/15 (להלן – המערערת). בהכרעת גזר הדין הורשע המערער, על-פי הודאתו, בארבע עבירות של מתן שוחד – לפי סעיף 291 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין), שתי עבירות של קבלת דבר במִרמה – לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, עבירה של זיוף מסמך – לפי סעיף 418 לחוק העונשין, עבירה של שימוש במסמך מזויף – לפי סעיף 420 לחוק העונשין, ושתי עבירות של מתן דו"ח וידיעות לא נכונים – לפי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961. בית-משפט קמא גזר על המערער בגין האישום הראשון ארבעה חודשי מאסר בפועל ובגין האישומים השני והשלישי שמונה חודשי מאסר בפועל. עונשי המאסר הוטלו בחופף. כן גזר עונש מאסר על תנאי וקנס בסך של 10,000 ₪ או חודשיים מאסר תחתיו.
2.על-פי עובדות האישום הראשון – המערער, תושב כפר אדומים, העסיק תושבים פלשתינאים בעבודות שונות במיזמים בישובים ישראליים באזור יהודה ושומרון (להלן – הישובים והאזור, בהתאמה). במהלך שנת 2007, בשלוש הזדמנויות שונות, במעמד בקשתו לקבלת אישורי עבודה לתושבי האזור, מסר המערער לראש ענף תעסוקה במנהל האזרחי באזור, מר עמרם קבילו (להלן – קבילו), שבמסגרת תפקידו היה אמון על הנפקתם של אישורי העבודה, מעטפה ובה 500 ₪. קבילו נטל את הכספים במעטפות והנפיק אישורי עבודה למערער. בהזדמנות נוספת הציע המערער לקבילו להזמינו למסעדה על חשבונו אך קבילו סירב להצעה. בגין מעשיו אלה הורשע המערער בארבע עבירות של מתן שוחד לעובד ציבור.
3.על-פי עובדות האישום השני, בין השנים 2009-2007, במאות הזדמנויות, מכר הנאשם אישורי עבודה לתושבי האזור תמורת תשלום מזומן לכל אישור בסך של בין 600-100 ₪. המערער פנה למינהל האזרחי באזור, תוך שהוא מציג מצג שווא, לפיו נדרש להעסיק את תושבי האזור לצורך מיזמי בניה שבניהולו. על-מנת להצדיק את כמות האישורים הגדולה שביקש, טען המערער לפני גורמי המינהל כי תושבי האזור "בורחים" עם האישורים שקיבלו ואינם מתייצבים לעבודה; זאת, אף שידע כי אין בטענה זו כל ממש. תושבי האזור לא עבדו אצל המערער וניצלו את האישורים על-מנת להיכנס לשטחי הישובים. במרבית המקרים המערער לא פגש את אותם תושבים, עבורם ביקש להנפיק אישורי עבודה. תושבים ספורים שלא היה באפשרותם לשלם למערער בגין הנפקת אישורי העבודה, הועסקו על-ידו למשך יום אחד, זאת בתמורה לאישור שקיבלו שלאחריו היו חופשיים להיכנס לישובים באין מפריע עד לתום תקופת האישור. בסך הכל מכר המערער בין 600-700 אישורי עבודה ושלשל לכיסו מדי חודש בין 2,000-1,000 ₪ ולכל הפחות, סך כולל של 72,000 ₪. רווחים אלו של המערער הם בבחינת הכנסה שבגינה מוטלת חובת דיווח לרשויות המס. אולם, המערער השמיט הכנסות אלו מהדו"חות שערך במהלך שלוש שנות המס הרלוונטיות. בגין מעשיו אלה הורשע המערער בעבירה של קבלת דבר במִרמה בנסיבות מחמירות ומסירת דו"חות וידיעות לא נכונים.
4.על-פי עובדות האישום השלישי, בין השנים 2009-2007, במספר רב של הזדמנויות, קיבל המערער במזומן מ- 60-50 מעסיקים ישראליים סך של 150 ₪ מכל אחד מהם בגין הטיפול בבקשותיהם להנפקת אישורי עבודה לתושבי האזור, אותם ביקשו להעסיק. המערער דרש מכל מעסיק שימסור לו דוגמא של חותמת וחתימת נציגו. מכיוון שעל הבקשה להיחתם גם על-ידי רכז הביטחון בישוב שבו מתבקשת העסקת התושבים המקומיים, השיג המערער דוגמת חתימה וחותמת רכזי הביטחון של הישוב הרלוונטי על-ידי הגשת בקשות סרק להעסקת אחרים, עליהם נדרשו רכזי הביטחון לחתום. המערער זייף על גבי הבקשות שהגיש בשם המעסיקים את חותמת וחתימת המעסיק, וכן זייף את חותמת וחתימת רכז הבטחון בישוב שבו התבקשה העסקת הפלסטינאים. המערער שלשל לכיסו מדי שבוע סך של כ- 1,800 ₪ אותם קיבל במזומן מהמעסיקים, ובסך הכל – סך של 43,200 ₪. רווחים אלו הם בבחינת הכנסה, אשר לא דווחו כדין בדו"חות שערך המערער במהלך שלוש שנות המס הרלוונטיות. במעשיו המתוארים, קיבל המערער את דוגמת חתימותיהם וחותמותיהם של רכזי הביטחון במִרמה וכן את אישורי העבודה אותם מכר לתושבי האזור, זאת בנסיבות מחמירות. בנוסף, זייף המערער מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, הגיש והנפיק מסמכים מזויפים ביודעו כי הם מזויפים, ומסר ידיעה כוזבת כדי להשיג לאחר אשרת כניסה לישראל או רישיון לשבת בה.
5.בתשובה (בכתב) לכתב-האישום הודה המערער במקצת מהעובדות שיוחסו לו וכפר בעובדות המהותיות העומדות ביסוד האישומים. בנסיבות אלה, לאחר שהדיונים בעניינו נדחו מפעם לפעם בשל נסיבות אישיות ורפואיות, רצון למצות הידברות בין הצדדים והצורך להסדיר את ענייני המס, נקבע הדיון לשמיעת ראיות. בתום פרשת התביעה חזר בו המערער מכפירתו והודה בעובדות כתב-האישום ובחלק מהעבירות שיוחסו לו, כפי שפורט לעיל. המערערת הסתפקה בהודאת המערער וזה הורשע בהתאם להודאתו.
6.בטיעוני המערערת לעונש נטען כי המערער ביצע עבירות שוחד בעלות אופי משחית. השוחד ניתן בשל מניע אישי, על-מנת לתמרץ את קבילו להנפיק עבורו אישורי עבודה לשם בצע כסף. לגרסת המערערת, התיקון לחוק העונשין מלמד על כוונת המחוקק להחמיר עם נותני השוחד לעובדי הציבור. לצד עבירת השוחד, מכר המערער מאות אישורים, בין 700-600 אישורים לכל הפחות, תוך שאיפשר לתושבי האזור להיכנס בדרך זו אל שטחי הישובים, כאשר מטרות כניסתם אינן ידועות ובכך סיכן את ביטחון הציבור. המערערת הוסיפה וטענה כי המערער השקיע את מיטב מרצו וזמנו בהליך הנפקת האישורים, לרבות זיוף חתימות וחותמות רכזי הישוב. המערערת עמדה על מגמת הענישה בעבירות שוחד, המבכרת את השיקול ההרתעתי על-פני הנסיבות האישיות, הטעימה כי מדובר בעבירות שיש בהן כדי להפר את אמון הציבור כלפי השלטון וטענה לעונשי מאסר מוחשיים. במהלך הדיון הוגשה לעיון בית-המשפט פסיקה על-פיה טענה המערערת לרף הענישה הראוי בעבירות שוחד. אשר לעבירות המס, טענה כי הליך כופר אינו מתאים, שכן למערער הרשעה קודמת בעבירה דומה והוא טרם הסיר את מחדליו. לפיכך, עתרה לעונש מאסר בפועל גם בגין עבירות אלה. באשר למתחמי הענישה, עתרה למתחם בגין האישום הראשון בין 12-6 חודשי מאסר, האישום השני, בין 28-24 חודשי מאסר והאישום השלישי, בין 24-12 חודשי מאסר. בגין עבירות המס טענה למתחם הנע בין מאסר בעבודות שירות לשנת מאסר בפועל. המערערת עתרה להטלת עונשים ברף האמצעי הנמוך של כל מתחם ועונש נפרד לכל אישום שירוצה במצטבר. לטענתה, העונש הכולל המתאים למערער עומד על ארבע שנות מאסר וקנס שגובהו עד פי שניים מהכנסות המערער בגין מעשיו, אשר מגיעות כדי 115,200 ₪.
7.מנגד, טען המערער כי יש לאבחן את המקרים שהובאו בפסיקה שהוצגה על-ידי המאשימה. לגרסתו, על נאשמים שהוגש נגדם כתב-אישום בגין מתן שוחד הוטלו עונשי מקסימום של עבודות שירות, זאת לאחר שהתנהל בעניינם הליך הוכחות. המערער הדגיש כי אישורי העבודה לא הונפקו למי שלו מניעה ביטחונית וכי מסוף שנת 2007 חדל המנהל להנפיק עבור המערער אישורים, כך שמדובר בעבירות ישנות. עוד הוסיף כי זייף חתימות של רכזי הביטחון מטעמי עצלות וחיסכון בזמן. בהקשר זה הטעים כי לא הרוויח דבר ממעשיו ופוטנציאל הנזק הביטחוני הגלום בהם אינו ממשי, שכן תושבי האזור שקיבלו את היתרי העבודה נבדקו ולא נמצא סיכון ביטחוני בכניסתם לשטחי הישובים. אשר לעבירות המס, גרס כי הורשע בעבירה שחומרתה פחותה וכי מדובר בסכום של 112,000 ₪ בלבד, כאשר הסיר את המחדל. לשיטתו, מתחם הענישה בגין האישום הראשון נע בין עונש של שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה לבין עבודות שירות, זאת כאשר יש להתחשב בנסיבותיו האישיות – נשוי כבן 65, אב לשִשה וסב ל- 14 נכדים, אינו עובד וסובל מנכות רפואית, ולפיכך יש להסתפק בשירות לתועלת הציבור בהיקף נרחב, ולחלופין – מאסר קצר שירוצה בעבודות שירות. באשר לאישומים 2 ו- 3 טען למתחם שנע בין שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה לבין מאסר על תנאי. בהקשר זה הדגיש כי הודה במעשיו בחקירתו במשטרה ובבית-המשפט. במהלך הדיון, זימן המערער עדי אופי שסיפרו על אופיו הטוב ועל הדרך הארוכה אותה עבר כבן למשפחה חרדית ברוכת ילדים, גיוסו לצה"ל, שירות קרבי והשתתפותו במלחמות ישראל, ובהמשך כמי שנטל חלק משמעותי במפעל ההתיישבות וסייע רבות לזולת. בסיום הדיון, מסר המערער בגדר דברו האחרון, מכתב לפיו התחרט על מעשיו, הסכומים שקיבל היו זעומים, שלא חייבים במס, לא נפל דופי בדו"חות שהגיש לרשויות המס וכי המחדל בגין עבירות המס הוסר. משטען המערער כי הסדיר את מחדליו מול רשויות המס, התקיים דיון נוסף במהלכו הוגש העתק מלא של דיווח של המערער לרשויות המס ועל-פיו טען כי הוסרו מחדליו, כאמור. בתגובה, טענה המערערת כי אלה לא הוסרו ובדיון נוסף הוסיפה כי מבדיקה שערכה מול נציבות מס הכנסה עולה כי טרם נערכה שומה לשנים הרלוונטיות, אשר חלה לגביהן התיישנות, ולא ניתן לומר כי אין למערער כל חוב למס הכנסה. לביסוס טענתה, התייצב נציג מטעם רשויות מס הכנסה בדיון ונדרש לחובו העדכני של המערער. לאחריו השלימו הצדדים את טיעוניהם בנוגע לעניין הסרת מחדלי המס ובית-המשפט גזר את דינו של המערער.
8.בגזר-דין מפורט ומנומק היטב סקר בית משפט קמא את מדיניות הענישה הנוהגת בגין האישום הראשון, של עבירות שוחד בנסיבות ביצוען וקבע מתחם הנע בין 18-3 חודשי מאסר; ובגין האישומים השני והשלישי, סבר כי העבירות מהוות אירוע אחד וקבע בעניינן מתחם הנע בין 24-6 חודשי מאסר. בבואו לשקול את העונש המתאים, בחן בית-המשפט, בין היתר, את הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, כמפורט בסעיף 40יא לחוק העונשין, את חלוף הזמן, עברו הפלילי ומצבו האישי והבריאותי של המערער. על-יסוד האמור, לאחר ששקל את הנסיבות לקולה ולחומרה, בהתחשב בהלכה הנוהגת בעבירות כלכליות ובעבירות שוחד, שעל-פיהן גובר משקלם של האינטרס הציבורי ושיקולי ההרתעה על-פני נסיבותיו האישיות של המערער, גזר על המערער את העונשים דלעיל.
9.בהודעות הערעור מלינים הצדדים על גזר-הדין. לטענת המערערת, בית-משפט קמא לא ייחס את החומרה הראויה והמתבקשת לעבירות בהן הורשע המערער ולא גזר עליו עונש ההולם את חומרתן. המערערת הוסיפה כי שגה בית-המשפט בשעה שלא נתן משקל ראוי די הצורך בקביעת מתחם העונש ההולם לערכים החברתיים שנפגעו ולמידת הפגיעה בהם וכן לנסיבות הקשורות בביצוע העבירות ולנזק הצפוי מביצוען. בהקשר זה הוסיפה כי טעה בית-המשפט עת קבע כי מדובר ב"אירוע אחד" בעניין האישומים השני והשלישי, שכן אף שמדובר במעשים שבוצעו באותה תקופה, הפגיעה בערכים המוגנים התבטאה באופן שונה בכל אחד מהאישומים ומכיוון שמדובר בפגיעה קשה, ראוי לקבוע מתחם נפרד לכל אחד מהם. כמתואר באישום השני, המערער מכר מאות אישורי עבודה לתושבי האזור תוך הצגת מצג שווא לפיו הוא מעסיקם, אף שלא כך היה הדבר. המערער ביקש להגדיל את מכסת האישורים, תוך טענות כזב. במעשיו היה כדי להעמיד בסכנה את ביטחון הציבור ולשבש את פעולות הרשויות. כמתואר באישום השלישי, זייף המערער את חתימותיהם של המעסיקים ורכזי הביטחון על גבי הבקשות שהגיש למנהל האזרחי. המערערת הסכימה, כי בשני האישומים יצר המערער סיכון ביטחוני ופעל לשם בצע כסף. אולם השיטה איננה דומה והאופן בו צפוי היה להיפגע ביטחון הציבור, שונה, ויש בכך כדי להצדיק קביעת מתחם נפרד לכל אישום. בהקשר זה הטעימה, כי בית-משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי בקובעו את מתחם העונש לאישומים השני והשלישי, לנסיבות המחמירות שפורטו בגזר-הדין והוסיפה כי טעה בית-המשפט בשעה שקבע שהעבירות שביצע המערער לא יצרו פוטנציאל סיכון ביטחוני, הגם שהאישורים הונפקו לאחר בדיקה שנערכה במנהל. בעניין עבירות המס גרסה כי טעה בית-המשפט בשעה שקבע ששיעור החוב לרשויות המס הוא לכל היותר בסכום של 1,079 ₪, והפנתה בהקשר זה לעדותו של נציג מס הכנסה שהסביר בדיון שחובו של המערער עומד על 52,248 ₪. המערערת הוסיפה כי שגה בית-משפט קמא בשעה שהחליט לחפוף את העונשים באופן מלא ובשעה שנתן משקל מכריע לנסיבותיו האישיות של המערער ולחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות. לסיכום טענה כי ההכרעה הערכית בעבירות בהן הורשע המערער מחייבת קביעת מתחמי ענישה גבוהים יותר והחמרה בעונש המאסר והקנס, כך שיהלום את חומרת העבירות וחומרת הפגיעה בערכים המוגנים העומדים בבסיסיהן. מכאן, עתרה להחמרה בעונשו של המערער ולהטלת עונש ההולם את נסיבות המקרה.