עע"מ 615/15 פרופ' יאיר אורון ואח' נ' ראש אגף הפיקוח על ייצוא ביטחוני ואח'

העובדות הצריכות לעניין ופסק דינו של בית משפט קמא 

1. בשנת 1994 התבצע ברואנדה רצח עם, במהלכו טבחו בני ההוטו, קבוצת הרוב ברואנדה, בבני המיעוט הטוטסי. רצח העם התחולל והשתולל בתקופה של מאה ימים  בין החודשים אפריל עד יולי 1994. היו אלה "מאה ימים של בדידות" מבחינתם של בני הטוטסי, באשר העולם צפה ועמד מנגד בעוד מאות אלפים מאנשיהם נרצחים, חלקם הגדול במצ'טות.

2. המערערים הגישו למשיבים בקשה על פי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 (להלן: "החוק"), במסגרתה ביקשו להורות למשיבים לחשוף בפניהם ובפני הציבור מידע הנוגע לייצוא בטחוני ישראלי לרואנדה, שהתקיים לטענתם, במועדים שונים שבין אוקטובר 1990 ועד אוגוסט 1995, בטענה כי ישראל הפרה את החלטת מועצת הבטחון מיום 17.5.1994 שהטילה אמברגו על יצוא נשק לרואנדה.

           פנייתם של המערערים נדחתה על ידי המשיבים בהסתמך על סעיף 9(א)(1) לחוק שעניינו ב"מידע שאין למסרו".

3. עתירה שהגישו המערערים לבית המשפט לעניינים מינהליים נדחתה בפסק דינו של בית משפט קמא, שקבע כי בין אם נחיל על סעיף 9(א)(1) לחוק את מבחן הוודאות הקרובה ובין אם נחיל עליו את מבחן החשש, הרי שנוכח ההסברים והמידע שנמסר לבית המשפט – חלקו במעמד צד אחד – בית המשפט שוכנע כי "מסירת המידע אכן עשויה להביא, בודאות קרובה, לפגיעה בבטחון המדינה וביחסי החוץ שלה". בית המשפט הוסיף וקבע כי בחן גם את הוראות סעיף 11 לחוק, אך לא מצא אפשרות למסור אף מידע חלקי.

           על כך נסב הערעור שבפנינו.

טענות הצדדים בערעור

4. המערערים טענו, בין היתר, כי קיים אינטרס ציבורי עצום בגילוי המידע וכי מניעת גילויו יוצרת התחושה כי המשיבים מונעים משיקולים זרים. כן טענו כי לצורך סעיף 9(א)(1) לחוק, חובה להוכיח קיומה של הסתברות בוודאות קרובה לפגיעה ממשית בקשרי החוץ והביטחון של המדינה כדי להצדיק אי מסירת מידע, וגם אם המבחן הוא של חשש או סבירות נמוכה לפגיעה, היה על בית המשפט להורות על חשיפת המידע. לטענת המערערים, ממילא היו פרסומים שונים במהלך השנים בישראל ובחו"ל אודות הייצוא הביטחוני הישראלי לרואנדה, פרסומים שחלקם צורפו לעתירה, ולכך יש להוסיף כי מדובר באירועים שהתרחשו לפני כעשרים שנה, ולא מובן כיצד הם יכולים לפגוע עתה בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה. לשיטתם, דווקא פסק דינו הקצר של בית משפט קמא הוא הפוגע בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה. עוד הלינו המערערים על כך, שבית המשפט לא בחן את האפשרות להפעיל סמכותו לפי סעיף 17(ד) לחוק בשל העניין הציבורי בגילוי המידע. בנקודה זו חזרו המערערים וטענו לחשיבות גילוי המידע בהיבט של חשבון נפש וקיום דיון ציבורי בישראל, הן צופה פני עבר והן צופה פני עתיד, בכל הקשור למדיניות היצוא הביטחוני של ישראל.

5. המשיבים תמכו יתדותיהם בפסק דינו של בית משפט קמא וחזרו וטענו לחשש בוודאות קרובה לפגיעה בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה. נטען כי המבחן ההסתברותי לצורך סעיף 9(א)(1) הוא מבחן החשש (בג"ץ 2007/11 ינאי שני נ' המשרד להגנת הסביבה פס' 4 (5.2.2012)), אך גם על פי המבחן המחמיר יותר של "ודאות קרובה", התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא בעינה עומדת.