עע"מ 1185/15 אבישי נתיב נ' הוועדה המיוחדת לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005

השופטת א' חיות:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (השופטים ר' יעקובי; ר' וינוגרד ו-ש' רנר) אשר דחה את עתירת המערער נגד החלטת המשיבה (להלן: הוועדה המיוחדת או הוועדה) מיום 23.9.2014 בה התקבלה בחלקה בלבד בקשתו לקבל תשלום מיוחד עבור השקעות שביצע לטענתו בפיצרייה שהפעיל טרם ההתנתקות ביישוב "רפיח ים".

1. המערער הפעיל פיצרייה ביישוב "רפיח ים" אשר פונה במסגרת יישום תוכנית ההתנתקות בקיץ 2005 (להלן: העסק). העסק פעל במבנה מסחרי ששימש להסעדה והורכב משילוב של שני מבנים יבילים (מכולות) וקירות בלוקים (להלן: המבנה המרכזי). כמו כן החזיק המערער בשני קרוואנים שלטענתו הועמדו לרשותו ללא תמורה על ידי הצבא ושופצו על ידו לרמת מגורים המתאימה לתיירות. בשנת 2008 הגיש המערער תביעה לפיצוי בגין העסק והקרקע עליה ישב לוועדת הזכאות שהוקמה לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן: חוק ההתנתקות או החוק) (תיק 4933/06). בהחלטתה מיום 7.1.2008 קיבלה ועדת הזכאות את התביעה וקבעה כי המערער זכאי לפיצוי בסך של 41,257 ש"ח בגין הרכוש הקבוע של העסק הכולל השקעות בציוד למזנון ומכולה. אשר לפיצוי בגין רכיב הקרקע קבעה ועדת הזכאות כי למערער לא היו זכויות במקרקעין בהם ישב כבר רשות ועל כן הוא אינו זכאי לפיצוי לפי הוראות סעיף 2(א)(1) לתוספת השלישית של החוק. הוועדה הוסיפה ודחתה את בקשת המערער לפיצוי בגין השקעות במבנים, שכן הן לא נרשמו בטופס 1342 (י"א) לפי תוספת א' לתקנות מס הכנסה (פחת), 1941 (להלן, טופס הפחת) (להלן: ההחלטה הראשונה). המערער, אשר לא היה מיוצג באותו שלב, פנה לוועדה המיוחדת בבקשה לתשלום לפנים משורת הדין בעד השקעות בפיתוח הקרקע ושיפוץ מבנים ששימשו את העסק אך לא נרשמו בטופס הפחת. בהחלטתה מיום 24.9.2009 דחתה הוועדה המיוחדת את הבקשה, בין היתר, משום שהמערער לא נתן הסבר מניח את הדעת לכך שהשקעותיו לא נרשמו בטופס הפחת ובנוסף לא הצביע על נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן תשלום מיוחד בעד השקעות אלה (להלן: ההחלטה השנייה). לאחר ששכר את שירותיו של עורך דין הגיש המערער בקשה לעיון חוזר בהחלטה השנייה וביום 12.8.2009 קיבלה הוועדה המיוחדת את הבקשה בחלקה בקובעה שלא מצאה מקום לשנות מקביעותיה בהחלטה השנייה בכל הנוגע להשקעותיו הנטענות של המערער בעסק, אך יש מקום להעניק לו פיצוי מיוחד משום שאישור המיזם שניתן לו עבור המקרקעין בהם הפעיל את העסק דומה לאישורי המיזם שניתנו לחקלאים עבור הקרקע החקלאית שהוקצתה להם ביישוב רפיח ים וזיכתה אותם בפיצוי. על כן, פסקה הוועדה למערער פיצוי מיוחד בעד זכויותיו במקרקעי העסק בסך של 50,000 ש"ח (סכום זה חושב לפי שטח של 100 מ"ר בנוי בהתאם להצהרת המערער בדבר שטח העסק במכפלת סכום הפיצוי הקבוע בחוק עבור קרקע למסחר- 500 ש"ח למ"ר) (להלן: ההחלטה השלישית).

2. ביום 16.5.2012 ניתן פסק הדין בעע"מ 7792/09 כליף תעשיות (1994) בע"מ נ' הוועדה המיוחדת (16.5.2012) (להלן: עניין כליף) בו נקבע, בתמצית, כי הוועדה המיוחדת מוסמכת לקבוע בנסיבות מיוחדות ומשיקולי צדק המתקיימים במקרה נתון, כי יש להעניק למפונה תשלום מיוחד עבור עלות הקמת מבנה גם אם עלות זו לא נכללה בטופס הפחת שהגיש לרשויות המס (שם, פסקה 27). לאחר מתן פסק הדין בעניין כליף שב המערער בשלישית לוועדה המיוחדת וביקש כי תדון בהשלכות פסק הדין שניתן בעניין כליף על עניינו. בהחלטתה מיום 23.9.2014 קיבלה הוועדה את טענת המערער כי יש מקום לדון מחדש בבקשתו ומצאה כי הוא זכאי לתוספת פיצוי. הוועדה ציינה כי לטענת המערער העסק הורכב ממבנה מרכזי ששימש כאולם גדול ונבנה על גבי יציקת בטון ומסביבו מעטפת בלוקים. משני צדדיו של המבנה המרכזי הציב המערער מבנים יבילים (מכולות) ששימשו כחדרים וכמטבח ולא נכללו במעטפת הבלוקים. גג המבנה המרכזי היה גג רעפים שמתחתיו הייתה תקרת גבס. עוד החזיק המערער בקרוואנים ששופצו על-ידיו והותאמו לשמש כחדרי אירוח לתקופות קצרות. חיבורם של הקרוואנים לחשמל מומן על-ידי החטיבה להתיישבות.

           הוועדה קבעה כי אין מקום לאשר תשלום מיוחד עבור המבנים היבילים או עבור הקרוואנים. אשר למבנים היבילים, נקבע כי המערער רכש אותם מכספו והם נכללו בטופס הפחת לפי עלות רכישתם והמערער קיבל פיצוי בגינם בהתאם. לכן אין הצדקה לתוספת תשלום עבורם. אשר לקרוואנים קבעה הוועדה כי המבקש עצמו טוען כי הם הועמדו לרשותו ללא תמורה על ידי הצבא ועל כן אין מקום למתן פיצוי בגינם. מכל מקום, כך נקבע, קרוואנים אינם מסווגים כמבנים בחוק והשיפוצים שערך בהם המערער הם פנימיים ואינם נחשבים כ"השקעות במבנה". עם זאת, קיבלה הוועדה את בקשת המערער לאשר לו תשלום מיוחד בעד המבנה המרכזי שהקים, וזאת בהתאם לעקרונות שגיבשה הוועדה המיוחדת לאחר מתן פסק הדין בעניין כליף. בהסתמכה על התמונות שהוצגו בפניה בשילוב עדותו של המערער, קבעה הוועדה כי שטח המבנה המרכזי הוא 80 מ"ר ולא 100 מ"ר כפי שהצהיר תחילה. הוועדה ציינה בהקשר זה כי בהחלטה השלישית היא התבססה על הצהרת המערער לפיה שטח המבנה הוא 100 מ"ר, אך משהוצגו בפניה ראיות המלמדות כי נתון זה שגוי, היא רואה מקום לתקנו ככל שהדבר נוגע לתשלומים נוספים. לעניין סיווג המבנה, ציינה הוועדה כי דלות הראיות לעניין טיב הבנייה ואיכותה מקשים מאוד על סיווגו של המבנה, אך מן הראיות שהוצגו ניתן לקבוע כי המבנה המרכזי הוא מבנה חד קומתי שחלק מקירותיו עשויים פח, חלקם מהווים דופן של מבנה יביל (מכולה) וחלקם בנוי משילוב של חומרים שונים המשמשים בבניה רגילה (בלוקים). תקרת המבנה המרכזי היא גג רעפים המונח על גבי קונסטרוקציית ברזל הנתמכת במבנים היבילים ובעמודי ברזל מקובעים. הוועדה הוסיפה וקבעה כי מן הראיות שהוצגו לה ברור שתקרת המבנה אינה עשויה מבטון וכי לא נבנו עמודי בטון לתמיכה בה, וכי ייתכן שנבנו בלוקים בקטעים המחברים בין המבנים היבילים, אך הם לא נבנו עד למלוא גובה התקרה. נוכח נתונים אלו סברה הוועדה כי המבנה המרכזי קרוב יותר למבנה מסוג ב' כהגדרתו בסעיף 4(א) לתוספת השישית לחוק, ולא מבנה מסוג ג' כהגדרתו באותו סעיף. עם זאת, לפנים משורת הדין ועל מנת להגיע לפיצוי ראוי והוגן, קבעה הועדה כי במכלול הנסיבות יחושב הפיצוי למערער לפי העלות הנורמטיבית הקבועה בחוק בעד מבנה מסוג ב' בתוספת 50% מההפרש בין סכום העלות הנורמטיבית ההיסטורית הקבועה בעד מבנה מסוג ב' לזו הקבועה בעד מבנה מסוג ג' ובסך הכל 105,200 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה למדד מיום 15.8.2011 (יום כניסתו לתוקף של תיקון מס' 4 לחוק) ובניכוי מס מיוחד לפי סעיף 72(ב) לחוק (להלן: ההחלטה הרביעית).