השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 312/98, בו הורשעה המערערת בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן חוק העונשין), ובעבירות נוספות של נסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה, ונדונה למאסר עולם. הערעור על פסק הדין מתייחס לארבע החלטות שניתנו בבית המשפט המחוזי: החלטה מיום 23.12.99 (סגן הנשיא - כתארו אז - צמח (ע"ה), והשופטות נאור וארד (כתארה אז)) בה נקבע כי המערערת מסוגלת לעמוד לדין, והיתה אחראית למעשיה בעת המעשה (להלן ההחלטה הראשונה); הכרעת דין מיום 17.8.2000 (סגן הנשיא צמח, והשופטות נאור וארד; להלן הכרעת הדין); החלטה מיום 17.5.01 (סגן הנשיא צמח, והשופטים נאור וקמא) בה נדחתה בקשת המערערת להטיל עליה עונש מופחת כאמור בסעיף 300א לחוק העונשין (להלן ההחלטה השניה); וגזר דין מיום 29.5.01 (סגן הנשיא צמח, והשופטים נאור וקמא; להלן גזר הדין). על פי הכרעת הדין רצחה המערערת את המנוח סימן מיכל ע"ה (להלן המנוח); יצוין כבר כאן, שאין מחלוקת כי המערערת היא שהמיתה את המנוח. כן הורשעה המערערת בעבירות של ניסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה, באשר לפגיעות בשני בניו של המנוח ובעובדת מפעלו. היא נדונה למאסר עולם בגין הרצח ולחמש עשרה שנות מאסר בגין העבירות הנוספות, מתוכן חמש חופפות למאסר העולם.
אירוע הירי - תיאור עובדתי
ב. אלה העובדות כפי שנקבעו בהכרעת הדין: המערערת היתה בעליו של מוסך באזור התעשיה בעטרות. המוסך פעל בשכנות למפעל "סופר דרינק" (להלן המפעל) - שהיה בבעלות המנוח, ובו עבדו גם בניו רמי, עופר ואורן מיכל (להלן רמי, עופר ואורן). במשך השנים שקדמו לאירוע הקטלני (31.8.98) העלתה המערערת טענות שונות כלפי המפעל, בין היתר ביחס לשימוש בשטח החניה הסמוך למוסך. בחודש מרץ 1998 נפגעה המערערת בעינה, ואושפזה במשך כשבועיים בבית החולים הדסה עין כרם. לאחר האשפוז דעכה העבודה במוסך עד לסגירתו (לפי גרסה אחרת הופסקה פעילות המוסך למעלה משנה לפני האירוע; בית המשפט הסתפק בקביעה כי "בעת האירוע המוסך היה סגור זה מכבר" (עמ' 4 להכרעת הדין)). כחודש לפני האירוע הציעה המערערת שהמפעל ירכוש חלק מהמבנה ששייך לה, ולבקשת המערערת נערכה - כלשונה - "סולחה, שמהיום והלאה זהו. רוצים לעשות ביזנס משותף" (שם).
ג. ביום האירוע בסביבות השעה 14:30 הגיעה המערערת אל מר אילן רומן, מנהל מינהלת האזור. רומן הכיר את המערערת, בין היתר, כיון שהיתה פעילה בתחום הביטחון באזור - ומסיבה זו נהגה, לאורך כל השנים, להלך חגורת אקדח. השנים שוחחו על העתקת המוסך לשטח רחוק מהמפעל, ורומן ניסה להניא את המערערת מלשוב ולפתוח את המוסך. רומן התרשם כי המערערת גמרה בדעתה למכור את שטח המוסך למפעל, ושמסיבה זו התכוונה לדבר עם מר חיים אבירם - בעליו של מפעל סמוך, שניהל אף הוא משא ומתן על מכירת נכסיו למפעל. רומן דיווח כי לא הבחין בכל אינדיקציה חריגה בהתנהגות המערערת, וקיבל ממנה תחושה אופטימית של התחלה חדשה במקום חדש.
ד. בסביבות השעה 16:30 הגיעה המערערת למפעל. נמסר לה כי המנוח עבר בדיקות רפואיות באותו יום בתל אביב, וככל הנראה לא יגיע למפעל. לבקשת המערערת התקשרה המזכירה למנוח, והעבירה לו את בקשת המערערת לפגוש אותו במפעל. המנוח הסכים להגיע למפעל לזמן קצר, והציע שהמערערת תמתין לו. ביני לביני יצאה המערערת אל מחוץ למפעל עם הבן אורן, והצביעה על נזקים שכנטען גרמו אנשי המפעל בשטח שבבעלותה. אורן טען כי הנזקים לא נגרמו על ידי אנשי המפעל. בשלב זה, ככל הנראה, פנתה המערערת לפגוש את אבירם. אבירם סיפר כי המערערת היתה "במצב רוח סביר רגיל" (עמ' 6), והתעניינה במחיר שהציע לו המנוח. עוד ציינה המערערת בפני אבירם כי בכוונתה למכור חצי ממבנה המוסך למפעל, ולהפעיל את המוסך מחדש בחציו השני.
ה. בסביבות השעה 17:00 הגיע המנוח למפעל והסתגר במשרדו עם המערערת עד לשעת הירי - אחרי השעה 20:00. במשך שעות אלה נכנסו למשרד מספר אנשים: שתים ממזכירות המפעל, שהעידו כי באותו יום היתה המערערת רגועה מהרגיל, ושהיא סייעה לתרגם את דבריו של טכנאי מכונות זר שנכנס אף הוא לחדר. בשלב מסוים נכנסו לחדר, יחדיו, גם שני הבנים עופר ואורן - אך המערערת ביקשה להשאיר אותה ביחידות עם המנוח על מנת שיוכלו לקבל החלטות. בשלב מאוחר יותר, כשהודיע הבן עופר שעליו לעזוב את המפעל, ביקשה ממנו המערערת להישאר - אך הוא מיהר לחתונה ועזב את המפעל לפני השעה שמונה.
ו. בשעות הערב קרא המנוח לאורן והסביר לו כי ככל הנראה המפעל יקנה, או ישכור, חלק מהמבנה של המערערת. המנוח ביקש מאורן להסביר למערערת כי הם מבקשים לקבל מבנה מוכן, ומסיבה זו עליה לבנות את המחיצה בעצמה. גם הבן רמי נקרא למשרד על מנת לתת עצות טכניות לגבי חלוקת המבנה. בשלב מאוחר יותר התבקש הבן רמי להתקשר לעורכי דין בעניין מס שבח, אך לאור השעה המאוחרת התקשה להשיג עורך דין; עורך דין מסוים טען שלא ניתן לקבל כאלה עצות בטלפון, ויש לקבוע פגישה למחרת. בשלב זה הציע רמי להסיע את המערערת לביתה, אך היא אמרה שהיא מעדיפה לנסוע עם אורן - אלא שזה יצא מהמשרד מספר דקות קודם לכן בהסיעו ברכבו שלושה מעובדי המפעל. המנוח התקשר לאורן, וביקש ממנו לחזור למפעל, מרחק 500 מטרים, ולאסוף את המערערת. השעה היתה בערך 20:30. לאחר ששמע את המנוח מתקשר לאורן, עזב רמי את החדר.
ז. כששב אורן למפעל, כעבור דקה, ראה את המערערת יושבת במשרד, וביקש מאחד הפועלים שהיה ברכב - חאדר סעידי - להיכנס ולקרוא לה. סעידי נכנס למשרד וקרא למערערת, והיא שלחה אותו לומר לאורן שמיד תצא. סעידי הספיק להתרחק שישה מטרים, אז שמע שלוש יריות, וראה את המערערת יוצאת מהמשרד כשאקדחה בידה. המערערת צעקה וירתה כדור אחד לעבר הרצפה, וכדור אחד לעבר הקיר. סעידי נכנס לרכב וצעק לאורן שיסע. המערערת ניגשה לרכב, כשהאקדח מאחורי גבה, ושאלה את אורן "איפה אבא שלך?". אורן לא ענה, והמערערת ירתה בו, ובעובדת נוספת שהיתה ברכב - אורית צברי. אורן הצליח לנסוע לעבר סדנה משטרתית, שם הזעיק את השומרים - שוטרי מג"ב - ואמבולנס. לאחר שסייע בהוצאת הפצועים מהרכב, חזרו סעידי ואחד השומרים למפעל ברכבו של אורן.
ח. במקביל, הוזעק רמי למפעל. הוא ניגש למשרד ולפתע ראה את המערערת, ומיד ראה רשף של יריות. מתוך אינסטינקט נאבק עם המערערת, והצליח לפרוק אותה מנשקה. לאחר שפורקה מנשקה ישבה המערערת, ואמרה לרמי "סליחה לא ידעתי שזה אתה" (עמ' 17 להחלטה הראשונה). רמי עצמו נפגע ברגלו מהירי. שוטרים שהגיעו לזירת הרצח דיווחו כי מצאו את המערערת כשהיא יושבת על כסא, בהלם, ולא מגיבה לפניות. בהמשך סימנה המערערת כי היא לא חשה בטוב, וביקשה לקחת כדורים שהיו בתיקה. השוטרים הביאו למערערת את תיקיה שהיו במשרד, ואפשרו לה לקחת שלושה כדורים. בשלב זה נציין כי תיקים אלה - המדובר בשני תיקים גדולים וכבדים במיוחד - לא משו מידיה של המערערת כל אותו היום. כשנשאלה מדוע היא נושאת אותם, טענה המערערת כי הם מכילים את כל עולמה, לרבות מסמכים שאין היא יכולה להשאיר "סתם כך". ביום האירוע הוצע למערערת, מספר פעמים, להשאיר את התיקים במשרד או לקבל סיוע בנשיאתם, אך היא סירבה.
ט. "מה שראו עיניהם של השוטרים האמורים בזירת האירוע ובדרך בניידת יאפיין את התנהגותה של הנאשמת בימים הבאים של חקירתה: שתיקה, תנועות ידיים, לחישות בהן הצביעה על דברים נחוצים לה" (עמ' 19 להחלטה הראשונה). עד כאן תיאור אירוע הרצח, תיאור לגביו קיימת הסכמה בין הצדדים - ואין אפוא צורך בסקירת העדויות וההודעות השונות לגביו. כפי שנראה עניינו של ההליך המשפטי בבית המשפט קמא, ושוב בבית משפט זה, הוא מצבה הנפשי של המערערת בזמן האירוע והמשפט.
שלב החקירה במשטרה
י. המערערת נחקרה לראשונה למחרת האירוע. היא לא הגיבה לשאלות החוקרת ולא חתמה על הודעתה. גם בחקירות הבאות מיעטה המערערת לשתף פעולה, דיברה בקול ילדותי ובכייני, וציינה כי אינה זוכרת את האירוע - אם כי הזכירה את הסכסוכים הקודמים שהיו לה עם המפעל. בחקירתה השלישית נשאלה המערערת אם ברצונה לעבור בדיקה פסיכיאטרית, והשיבה כי היא חולה וכואב לה, והצביעה על החלק הימני של ראשה. כעבור מספר ימים (ביום 7.9.98) מסרה המערערת כי היא סובלת מ"בעיות נפש" זה מספר חודשים, ופרשה כי "פעם היא שומעת ופעם לא, פעם זוכרת ופעם לא" (עמ' 21 להחלטה הראשונה). ואולם, הרושם שקיבלה החוקרת מירב גבאי, שליוותה את החקירה כולה, היה שמדובר בהתחזות. החוקרת ציינה כי למיטב שיפוטה יצרה המערערת קשר עם עורך דינה בדיוני המעצר, ושהתנהגויות מוזרות שלה - לרבות "השפרצת" רוק לכיוון החוקרת, ושקשוק באזיקים במהלך הדיון - הופסקו לפי בקשה, ולפיכך משמע שהמערערת היתה מודעת לדרישות הסביבה והגיבה אליהן.
ההליך בבית המשפט קמא
י"א. ביום 29.9.98 הוגש כתב האישום, אך עקב התארכות ההליכים לקבלת חוות הדעת הפסיכיאטריות בהן נדון בהמשך, נדחתה פתיחת המשפט. בישיבה מקדמית ביום 19.7.99 מסרה באת כוח המדינה כי המערערת אמנם צריכה לעבור ניתוח להסרת גידול שאינו ממאיר מראשה (ארובת עין ימין), אך ניתן להביאה למשפט, ולפיכך יש לקבוע מועדי הוכחות. כן התבקש בית המשפט לדון בסוגיית האחריות הפלילית בזמן האירוע, יחד עם סוגיית המסוגלות לעמוד לדין. נטען, כי מבלי להציג בפני בית המשפט את "התמונה הכוללת", לא ניתן לדון בסוגיית המסוגלות לעמוד לדין. לכתחילה טען בא כוח המערערת מטעם הסניגוריה הציבורית, עו"ד שניידשר עליו השלום (שייצג את המערערת יחד עם עו"ד ניצני תבל"א), כי יש להפריד בין הסוגיות שכן "אם ינוהל משפט, הנאשמת תצטרך להתגונן גם בחלק העובדתי... הבעיה היא שאם היא לא כשירה לעמוד לדין... היא לא מסוגלת לנהל את הגנתה ולהורות לנו בהתאם" (עמ' 16 לפרוטוקול), אך בהמשך הסכים לעמדת התביעה: "במחשבה שניה, למרות החששות, אני מוכן לקבל את הצעת חברתי שנשמע את כל הראיות ואת העדים" (שם). בסוף הישיבה נקבעו מועדי הוכחות לראשית חודש אוקטובר 1999.
י"ב. ביום 8.9.99, עוד בטרם החל המשפט, הגיש בא כוח המערערת בקשה בכתב לקיים את הדיון בשאלת המסוגלות לעמוד לדין לפני הדיון בשאלת האחריות הפלילית ובנפרד הימנו. נטען כי מאז מתן ההסכמה לאיחוד הדיון התברר שהנסיונות לדלות מהמערערת את גרסתה נחלו כישלון, ואין בידי הסניגוריה לגבש קו הגנה מסודר, ולפיכך יש לפצל את הדיון, ורק ככל שתידחה טענת ההגנה לפיה אין המערערת כשירה לעמוד לדין - "לא יהיה מנוס מלהתמודד עם השאלות העיקריות לגופו בשלב השני". ביום 16.9.99 דחה בית המשפט את הבקשה.
י"ג. ישיבת ההוכחות הראשונה נקבעה ליום 5.10.99. באותה ישיבה הודיע עו"ד שניידשר כי אינו מצליח לשוחח עם המערערת, ואף שקיים עמה פגישות רבות - היא פורצת בבכי כאשר היא מתבקשת להתייחס לאירוע. במקביל התגלו קשיים בהבאת המערערת לאולם המשפט, שעה שהמערערת הקיאה במעלית. עו"ד שניידשר ציין כי כיון שאין בידו גרסה מטעם המערערת, הוא מבקש לעכב את שמיעת העדויות עד להבאתה לאולם. בעקבות הבקשה יצא בית המשפט להפסקה, אך בהמשך התברר שהמערערת אינה חשה בטוב, והמשך הדיון נדחה למחרת.
י"ד. בדיון שנערך ביום 6.10.99 מסרה המדינה כי לאחר הדיון הקודם נלקחה המערערת לבית חולים, אך שוחררה כיון שלא נמצאו ממצאים חריגים. לאולם הדיון הגיעה המערערת כשהיא מלווה ברופא מטעם שב"ס. במהלך ההפסקה קיבלה המערערת זריקה, והרופא ביקש לאפשר לה להמתין מעט. עו"ד שניידשר הסכים להמשך הדיון בהעדר המערערת, ובהמשך ביקש להעלותה לאולם, אך בסופו של דבר נענה לבקשת הרופא - שהועברה באמצעות ההרכב - והסכים להמשיך את יום הדיונים כולו בהעדר המערערת. באותו יום נשמעו 12 עדי תביעה, והמערערת נכחה רק בחלק מעדותם של שני העדים הראשונים (סעיף 46 לנימוקי הערעור).
ט"ו. הישיבה השלישית נערכה ביום 13.10.99. הדיון החל באיחור לאחר שהמערערת הקיאה ושילשלה, ובית המשפט הורה על החזרתה לבית המעצר כדי להתקלח ולהחליף בגדים. עם הבאתה לאולם, ועוד בטרם החל הדיון, הקיאה המערערת וצעקה. בית המשפט הציע לעו"ד שניידשר לקיים את הדיון ללא נוכחות המערערת, אך הוא השיב כי בהעדר גרסה מטעמה אין הוא יכול להיענות להצעה. לאחר מספר דקות בהן הפריעה המערערת לקיום הדיון, הורה בית המשפט על הרחקתה מהאולם. בשלב זה ביקש עו"ד שניידשר להפסיק את הדיון על מנת שיוכל לשקול האם בנסיבות יכול הוא להמשיך לייצג את המערערת. בית המשפט דחה את הבקשה, הדיון נמשך, ובאותו יום נשמעו שבעה עדים. בהחלטתו על המשך הדיון קבע בית המשפט "אם ייקבע כי הנאשמת מסוגלת לעמוד לדין, יוכל הסניגור, אם יראה מקום לכך, בטרם תינתן הכרעת הדין, לבקש לחקור מחדש עד תביעה זה או אחר, שהעיד בשאלת האשמה, וכן יוכל להביא בעניין זה ראיות נוספות מטעמו" (עמ' 3 להחלטה מיום 13.10.99). המערערת נכחה רק בחקירה הראשית של העד הראשון.