עמ"ת 19184-11-15 מדינת ישראל נ' כיוף(עציר)

1.ערר המדינה על החלטת בית-משפט השלום בפתח-תקווה (כב' השופטת גרינברג) מיום 4.11.15, בתיק מ"ת 61630-06-15, בו נדחתה בקשת העוררת להורות על המשך הרחקת המשיב מעבודתו במשרד הפנים ורשות האוכלוסין.

2.ביום 29.6.15 הוגש כתב-אישום כנגד המשיב, הכולל 8 אישומים, בגין ביצוע עבירות של הפרת אמונים, קבלת דבר במרמה, גניבה והונאה בכרטיס חיוב. מעובדות האישומים עולה, כי המשיב, אשר עבד כראש ענף דרכונים בלשכת משרד הפנים בנתניה, ניצל את משרתו והפיק רווח אישי מעמדתו בעבודה באמצעות קבלת תשלום במזומן ממבקשי דרכונים, נטילת הכספים לידיו, וחיוב באמצעות כרטיס אשראי כדי להסתיר את דבר המרמה, אשר התאפשר על רקע הפערים בין תעריף שירות אינטרנטי לשירות הניתן בלשכה עצמה.

3.בד בבד עם הגשת כתב-האישום, הוגשה בקשה להורות על הרחקת המשיב מעבודתו במשרד הפנים וברשות האוכלוסין עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

4.לא עלתה מחלוקת לגבי קיומן של ראיות לכאורה, ולמעשה עד ליום 1.11.15, האריך בית-משפט קמא את תנאי ההרחקה המבוקש בהסכמת ב"כ המשיב.

5.בסוף חודש אוקטובר, בית-משפט קמא התבקש לקבוע דיון בהארכת תנאי ההרחקה, ואכן התקיים דיון ביום 4.11.15, בסופו התקבלה ההחלטה נושא הערר. בהחלטה זו נקבע על-ידי בית-משפט קמא, כי לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, וכן את הצהרת המשיב עצמו כי לא יגיע לסניף משרד הפנים בנתניה – אלא אם תאושר על-ידי הגורמים הרלבנטיים חזרתו לעבודה במקום, ניתן להסתפק בהצהרה זו ולא להטיל על המשיב תנאי הרחקה. בית-המשפט קמא הוסיף, כי החליט להסתפק בהצהרה מאחר ומדובר במשיב נעדר עבר פלילי, אשר אינו מצוי בתקופת הרחקה ממושכת, לא הפר את התנאים – וממילא אין סיכון כי יבצע עבירות נוספות מאחר והפסיק עבודתו במקום. עוד הובהר, כי אין בהחלטה זו כדי להשליך על שאלת חזרתו של המשיב לעבודה, אם לאו.

6.בית-משפט קמא עיכב ביצוע החלטתו לבקשת המדינה, וזה הוארך על-ידי עד להכרעה בערר.

7.לטענת המדינה, טעה בית-משפט קמא משהסתפק, באופן מעשי, בהצהרת המשיב. הובהר, כי עבודתו של המשיב הופסקה אך ורק כפועל יוצא מהחלטות בית-המשפט, ואי-הרחקתו עלולה להוביל לדרישת המשיב להשבתו לעבודה במשרד הפנים – מהלך אשר יוליד את החשש לסיכון מצידו של המשיב כי יבצע עבירות נוספות במסגרת עבודתו. עוד נטען, כי שאלת חזרתו של המשיב לעבודה ו/או השעייתו עניינם במסגרת דיני עבודה, ובענייננו, המדובר בצו הרחקה המתבקש במסגרת ההליך הפלילי, לאור מסוכנותו של המשיב אשר מעל באמון הציבור. מדובר בתנאי מידתי, כאשר המדינה אינה חוסמת את דרכו של המשיב להתפרנס במקום עבודה אחר. ב"כ הפרקליטות היפנו לפסיקה רלבנטית של בית-המשפט העליון.

8.ב"כ המשיב טענה בדיון שהתקיים לפניי, וכן ביקשה להשלים טיעוניה בכתב. טענתה המרכזית נוגעת להעדר מסוכנות מצד המשיב, אשר נטל כספים בהיקף מצומצם ביותר, ויש לאפשר למקום העבודה הציבורי להעסיקו בתפקידים אחרים אשר אינם כרוכים בעיסוק בכסף – ובמיוחד כשעסקינן במי שעומדת לו חזקת החפות, אשר שיתף פעולה בחקירתו ולא איים על איש או נקט במהלכים לשיבוש חקירה. עוד הדגישה, כי יש לאפשר לו לשמור את זכויותיו כעובד מדינה, כאשר קיימת חובה להקפיד על כך, שעניינים אלו יידונו במסגרת הליך משמעתי, ולא בהליך פלילי. על כן, צדק בית-משפט קמא משלא קבע מסמרות לעניין החזרה לעבודה והותיר עניין זה להכרעה בידי הגורם המוסמך. עוד טענה לאפליית המשיב לעומת סנקציות שננקטו כלפי ראשי ערים מכהנים אשר הואשמו בביצוע עבירות שוחד. בסופו של יום, ביקשה לשכנע כי בית-משפט קמא ערך איזון אינטרסים ראוי ומדוייק בנסיבות, ואין כל מקום להתערב בהחלטתו.

9.אומר כבר, כי לאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים ועיינתי בכל המסמכים שהוגשו, עמדת המדינה מקובלת עליי ודין הערר להתקבל.