עמ"נ 32498-09-14 דוד לוי נ' הרשות לאסירי ציון

1.בפניי ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לפי חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, תשנ"ב-1992 (להלן – החוק) מיום 1.7.14, לפיה נדחה ערר שהגיש המערער על החלטת הרשות לאסירי ציון מיום 19.3.14, שלא להיעתר לבקשתו להכיר בו באופן רטרואקטיבי כאסיר ציון מיום 20.5.62.

2.בקשת המערער נסמכה על סעיף 19(א) לחוק הקובע: "אושרה בקשה לתגמול לפי חוק זה, ישולם התגמול מהאחד בחודש שבו הוגשה הבקשה וכל עוד הזכאי הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל". המערער הציג מכתב אותו שלח ביום 20.5.62 לסוכנות היהודית לארץ ישראל בו ביקש לקבל זכויות כאסיר ציון (במסגרת הרשות לקביעת זכאות לתגמולים לאסירי ציון ובני משפחות הרוגי מלכות, שפעלה בסוכנות). לטענתו, בקשתו האמורה לא טופלה כיאות על ידי הסוכנות, שדחתה אותו בלך ושוב עד שלבסוף נואש מן העניין. בשנת 1992 נחקק החוק, שהעביר את הטיפול באסירי ציון מהסוכנות אל המשרד לקליטת העלייה. המערער לא ידע על החוק החדש, עד שקיבל פנייה ממשרד הקליטה בסביבות שנת 2010 בו נאמר לו כי באפשרותו להגיש בקשה על פי החוק. הבקשה הוגשה על ידו ביום 17.11.11, ואושרה על ידי הרשות ביום 29.1.12. אשר על כן טוען המערער כי משאושרה הבקשה וניתנה לו הכרה כאסיר ציון, יש להחיל את ההכרה למפרע למן היום בו הגיש לראשונה את הבקשה, היינו החל מהיום בו שלח את מכתבו לסוכנות היהודית בשנת 1962.

3.בקשת המערער להכרה רטרואקטיבית נדחתה הן על ידי הרשות (החלטה מיום 19.3.14) והן על ידי ועדת הערר (החלטה מיום 1.7.14). ועדת הערר ציינה בהחלטתה כי המערער המתין כשלושים שנה מאז שפנה אל הסוכנות ועד שנחקק החוק, והוסיף והמתין עשרים שנה נוספות מאז חקיקת החוק ועד להגשת בקשתו להכרה על פי החוק בשנת 2011. הרשות אינה אמורה לשמור מסמכים חמישים שנה, ולפיכך חובת ההוכחה בדבר הגשת בקשה על פי החוק במועד מוקדם יותר משנת 2011 מוטלת על המערער, אשר מצדו לא הרים את הנטל. "בנסיבות אלה", סיכמה ועדת הערר, "ועם כל הצער שבדבר לא נוכל לאשר את בקשתו של העורר על פי לשון החוק הברורה כי התשלום ישולם למן האחד בחודש שבו הוגשה הבקשה, וכאמור אין בפנינו אלא בקשה אחת היא הבקשה משנת 2011".

4.בערעור המונח בפניי שב וטוען המערער כי סעיף 19(א) לחוק מקנה לרשות ולוועדת הערר את הסמכות לקבוע כי התגמולים לפי החוק ישולמו לו החל משנת 1962, בה הגיש לראשונה לסוכנות היהודית את בקשתו להכרה כאסיר ציון, ולחלופין – החל משנת 1992 בה נחקק החוק.

5.עם כל ההבנה לקושי אליו נקלע המערער, וחרף תחושת אי הנוחות הנגרמת מכך שאדם שהיה ראוי במשך שנים להכרה כאסיר ציון ולקבלת זכויות סוציאליות נלוות, לא זכה בהכרה זאת אלא בשנת 2011, אין מנוס מדחיית הערעור. הוראת סעיף 19(א) לחוק ברורה וחד-משמעית, לפיה התגמולים המשולמים מאוצר המדינה למי שזכה בהכרה כאסיר ציון, ישולמו "מהאחד לחודש שבו הוגשה הבקשה". הבקשה שעליה מדובר כאן הנה אותה בקשה הנזכרת קודם לכן בסעיף 19(א): "בקשה לתגמול לפי חוק זה". המערער מאשר כי ידע על החוק רק בסביבות שנת 2010, והגיש לראשונה בקשה על פי החוק רק בשנת 2011. בנסיבות אלה לא הייתה לרשות ולוועדת הערר סמכות חוקית לאשר למערער תגמול לפני שנת 2011.

6.מעבר לצורך יצוין כי המערער טען בדיון בפניי כי למד על קיומו של החוק ממכתב שקיבל מאת משרד הקליטה בסביבות שנת 2010. נציגת המדינה השיבה כי מסמך כאמור אינו מוכר לה ואינו מצוי בתיקו של המערער במשרד הקליטה. המערער, מנגד, לא הציג את המכתב שקיבל לפי טענתו. זאת ועוד. בהתאם להתכתבות שנמצאה במשרד הקליטה, כפי שהועברה מהסוכנות היהודית עם העברת הטיפול באסירי ציון למשרד הקליטה, נשלח אל המערער ביום 8.9.75 מכתב מאת הסוכנות אליו צורף שאלון שהמערער התבקש למלא לצורך בחינת בקשתו להכרה כאסיר ציון. משלא החזיר המערער את השאלון, נשלח אליו ביום 14.11.76 מכתב נוסף בו נאמר כי אם השאלון לא ימולא ולא יגיע לרשות תוך חודשיים, כי אז ייחשב המערער למי שזנח את בקשתו להכרה.

7.נוכח כל האמור, הערעור נדחה. בנסיבות המקרה לא ייעשה צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.