החלטה
המערער, כונס נכסים בתיק הוצל"פ 01-22541-11-0, מערער על החלטתה מיום 15.1.12 של כב' רשמת ההוצל"פ נעמה פרס שהורתה לו להשיב למשיבה שכ"ט כונס נכסים, בסך של 19,796 ₪. המערער סבור, כי יש לראות את ההחלטה כאילו ניתנה עפ"י סעיף 58 לחוק ההוצל"פ ולכן, הערעור הינו בזכות.
לחילופין, עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור על החלטה, ככל שיסבור ביהמ"ש כי הערעור הינו ברשות.
אני סבור, כי בקשה להשבת שכר טרחת כונס, מתבססת על סעיף 20(א) לחוק ולענייננו, יש לראות את המשיבה, צד שלישי כמי שבאה בנעליה של החייבת.
ניתן אף לראות הבקשה כמבוססת על סעיף קטן (ב) לסעיף 20, לפיו רשאי רשם ההוצל"פ, לפי בקשת צד מעוניין, לתת כל צו לתיקון טעות שהביא לתשלום כסף בטעות.
בהבדל מסעיף 20, עניינו של סעיף 58 הינו חיוב כונס נכסים בתשלום פיצויים, בגין נזק שגרם, עקב אי קיום איזה מחובותיו והרי אין טענה כנגד המבקש, כי הפר חובה כלשהי מחובותיו או כי פעל בניגוד להוראות הרשם, אלא אם תאמר כי ראוי היה למבקש לקבל מהרשם אישור למשיכה בפועל של שכר הטרחה שנפסק לו בתאריך 25.08.02, ומכל מקום, לא מצאתי כי נטענה טענה כזו כנגד המבקש.
באשר להחלטה המתייחסת לחילוט הערובה ממנה מבקש המבקש ללמוד כי עניין לנו בסעיף 58 שכן, בסעיף זה מוזכר עניין חילוט הערובה, אין בידי לקבל הטענה.
צו רשם ההוצל"פ, לפי סעיף 20 הינו כפס"ד הניתן להוצאה לפועל ולכן, אחת מדרכי הגביה האפשרויות הינה חילוט הערובה.
השתלשלות העניינים הנמשכת מזה כ- 10 שנים, פורטה בהרחבה בכתב הערעור ואף בתגובת המשיבה וכן, בהחלטתה של הרשמת הנכבדה ולכן, לא אחזור על הדברים, אלא רק על מה שיידרש לצורך הכרעה ונימוקי ההחלטה בערעור שבפני.
יצוין, כי לכתבי הטענות צורפו הנספחים הרלוונטיים המתארים את התנהלות התיק והתיקים האחרים הקשורים לענין.
לאחר שהוגשה תגובת המשיבה, הגיש המערער בקשה למחיקת התגובה בשל אי צירוף תצהיר לתגובה ולחילופין, להתיר הגשת תשובה לתגובה.
עפ"י רשות שניתנה, הגיש המערער תשובה לתגובה וטרם שהוגשה, הגישה המשיבה תגובתה לבקשה למחיקת התגובה.
עיינתי בכל כתבי הטענות האמורים ונתתי דעתי למכלול הטענות והנימוקים ולא מצאתי כי יש למחוק את תגובתה של המשיבה, אלא ליתן לטיעון העובדתי שבתגובה את המשקל הראוי בהיותו לא נתמך בראיות.
למעשה, הטיעונים מתבססים על החלטות, פס"ד וכתבי טענות שצורפו לעיוני, כך שהתשתית העובדתית מתבססת על תיעוד ולא על טענות בע"פ.
לאחר ששקלתי את כל הטענות, מצאתי כי דינה של הבקשה להידחות, אין ליתן רשות ערעור ויש להותיר את החלטתה של הרשמת על כנה, ולהלן הנימוקים:
החלטת הרשמת מתאריך 26.8.02 שקבעה את שכרו של כונס הנכסים איננה החלטה סופית וחלוטה שלא ניתן לשנותה או לבטלה. ההחלטה נתנה על בסיס ההנחה כי המכונות שמכר הכונס היו בבעלותה של החייבת, ואולם משהתברר לאחר מכן כי הבעלות במכונות הינה למשיבה, ממילא נשמט הבסיס לפסיקת שכר הטרחה.
פסק הדין של בהמ"ש הצחוזי שקבע את בעלותה של המשיבה במכונות ניתן רק בערעור בתאריך 7.5.07 ומשכך יש לראות את ההחלטה מאוגוסט 2002 כבטלה מעיקרה שהרי לו ידעה הרשמת כי המכונות אינם בבעלותה של החייבת לא היתה פוסקת שכר הנגזר מהתמורה ממכירת המכונות.
אין לומר כי בחתימה על הסכם הפשרה בביהמ"ש העליון בתאריך 03.11.10, בו נקבע כי כל הכספים המוחזקים אצל הכונס יועברו למשיבה, ויתרה המשיבה על סכום שכר הטרחה שגבה הכונס.
לו במועד ההסכם היה סכום שכה"ט עדיין בקופת הכינוס, הרי שמכח ההסכם היה גם סכום זה מועבר למשיבה ואולם, משגבה בפועל (כך עפ"י טענתו) הכונס את שכרו, חודש לאחר שנפסק, ביום 25.09.12, הרי שסכום שכה"ט לא נכלל במה שהגדירו הצדדים בהסכם: "מלוא הכספים המוחזקים אצל כונס הנכסים".
כך או כך, סכום שכה"ט צריך להיות מוחזר למשיבה.