פסק דין
א. כללי וטענות הצדדים:
בפניי תביעה לפינוי מושכר, על-פי הוראות פרק טז' 4 לתקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 2), התשס"ט – 2008, לסילוק ידה של הנתבעת מדירה שברחוב קהילת פרג 8/16, בפתח תקווה.
התובעת הינה חברת "עמידר" לדיור ושיכון ציבורי, אשר משכירה דירות ציבוריות בשכירות מסובסדת, למי שנמצאו זכאים לכך, על פי קריטריונים שנקבעו בדין, על ידי משרד הבינוי והשיכון.
הדירה נשוא התביעה הושכרה בזכאות, ביום 20/6/1977 לרעיה ומיכאל בקונין (להלן: השוכר החוזי). ביום 12/4/1991 נפטרה רעיה, שעה שבעלה, מיכאל בקונין, המשיך להחזיק ולהתגורר בדירה, בתור השוכר החוזי. לאחר כשנה, ביום 21/5/1992, הוא נישא לנתבעת והיא עברה להתגורר עימו בדירה. ביום 26/9/10, הלך מר מיכאל בקונין לעולמו, שעה שהתובעת נותרה להתגורר ולהחזיק בדירה עד היום.
ביום 21/11/10 הוועדה המרחבית אישרה את בקשתה של הנתבעת להכרה כ"דיירת ממשיכה" של בעלה המנוח, השוכר החוזי, ככל שתקופת מגוריה המשותפים עימו (19 שנה), בדירה בתור אשתו, עולה כדי ה-"תקופה המזכה" הנדרשת, על פי הוראות הדין. הנתבעת הופנתה למשרד הבינוי והשיכון לקבלת והצגת תעודת זכאות, תנאי נוסף לקבלת הזכאות כדייר ממשיך. בקשה זו נדחתה, משהוברר כי הנתבעת הינה הבעלים של 1/3 מהזכויות הקנייניות, בדירת מגורים אחרת. הסירוב הוביל לדיון נוסף בעניינה של התובעת, בוועדה המרחבית ושינוי הנסיבות הוביל להחלטה מעודכנת, בה נדחתה בקשת הנתבעת להכרה כ"דייר ממשיך" בגין אי עמידה במלוא תנאי הזכאות הנדרשים, לקבלת הזכות של הכרה כדייר ממשיך . עניינה של הנתבעת נדון גם בוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון אשר קבעה, כי ככל שהנתבעת הינה בעלת 1/3 מזכויות בעלות בדירה אחרת, היא אינה זכאית להכרה סוציאלית, כדייר ממשיך.
התובעת, מפנה להוראות החוק באשר לזכויות הדייר בדיור הציבורי. על המבקש הכרה כ"דייר ממשיך", לעמוד במספר תנאים וביניהם עליו להיות בעצמו "מחוסר דיור", על פי הכללים. לטענת התובעת, בהעדר מחלוקת שהנתבעת הינה בעלת 1/3 מזכויות הבעלות בדירה אחרת, הרי שהיא אינה עומדת בדרישות החוק להכרה כ-"דייר ממשיך" ואינה זכאית על כן, לקבל את הזכות הסוציאלית הייחודית המוענקת בנדון. הנתבעת על כן, אינה בעלת מעמד או זכות בדירה נשוא התביעה שהיא מחזיקה בה, ועליה לפנותה ולהחזירה לידי התובעת.
הנתבעת טענה, כי כחודש וחצי לאחר עלייתה ארצה, בשנת 1990, בִּתה הבכורה ביקשה ממנה לסייע לה ברכישת דירה, תוך כדי נטילת משכנתא על שמה של התובעת (עם ההטבות הכלכליות הנלוות עבור עולים חדשים). התובעת נכנעה ללחצי בִּתה והסכימה ליטול 1/3 של המשכנתא, על שמה. היא לא ידעה ו/או הבינה את המשמעות וההשלכות האפשריות בעתיד של צעד זה. מאחר ובִּתה ובני משפחתה מתגוררים בדירה שנרכשה אז, והיא מתגוררת בדירה נשוא התביעה שנים רבות, מאז נישואיה למיכאל ז"ל, הרי שבפועל, אין בחזקתה של הנתבעת כל דירה ו/או חלק מדירה, ומלבד הדירה נשוא המחלוקת, אין לה קורת גג אחרת. הנתבעת טענה למצוקה כלכלית קשה ולכך שפינוייה מהדירה לעת זקנתה, כמוהו כ"זריקתה לרחוב". כן, טענה כי בנותיה הפנו לה עורף, בבקשתה לעזרה וסיוע מטעמן. ה-"בעלות" החלקית הפורמאלית שלה בחלק מדירה אחרת, אינה מעלה או מורידה, שעה שהיא למעשה לא יכולה לעשות כל שימוש בדירה שהינה שותפה בבעלותה ברישום. מדובר, על כן, בבעלות ריקה מכל תוכן. אין מקום לקבוע כי בבעלות מהסוג המתואר, יש כדי לאיין את זכויותיה מכוח הדין, ויש להכיר בה כ-"דיירת ממשיכה".
בדיון מיום 11/2/13, לאחר שמיעת טענות הצדדים ולאור טענות הנתבעת למצבה הכלכלי והנפשי הקשים, המלצתי כי תתבצע פנייה חוזרת למשרד השיכון ו/או לוועדת חריגים, לצורך בחינת אפשרויות, שעה שציינתי כי: "הנני יוצאת מתוך הנחה שיש גם ועדה של חריגים אשר מקבלת החלטות לתקופות מוגבלות, ללא אפשרות העברת זכויות נוספות ו/או פתרונות אחרים מוגבלים וזמניים, בנסיבות שונות ומן הראוי שאפשרויות אלו ייבחנו, כל זאת מבלי לקבוע מסמרות". כמו כן, הוריתי לצדדים להגיש הודעה משלימה בעניין, עד ליום 30/6/13, ובהעדר הסכמות, פסק הדין יינתן על פי החומר המצוי בתיק.
ביום 27/6/13 (ראה בקשה 6), הודיע ב"כ התובעת כי ביום 22/4/13, התקיים דיון נוסף בוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון (בהמשך להמלצתי דלעיל), והוועדה החליטה שוב לדחות את בקשת הנתבעת להכרה כ"דייר ממשיך", בגין העובדה כי בבעלותה 1/3 מדירה אחרת.
ב. דיון והכרעה:
הסמכות העניינית לתקיפת החלטת הוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון נדונה בהוראות סעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים תש"ס – 2000, שם נקבע כי:
"בית משפט לעניינים מנהליים ידון באלה –
(1) עתירה נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה (להלן עתירה מנהלית)".
סעיף 13 לתוספת הראשונה, קובע כדלקמן:
"דיור ציבורי - החלטה של רשות בעניין דיור ציבורי לפי חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט - 1998, למעט סעיף 12, ולפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 וכן עניני דיור ציבורי לפי כל נוהל".
בעת"מ (חי') 1398/03 חסקל נ' מדינת ישראל-משרד הבינוי והשיכון [פורסם במאגרים, 2005], התייחס בית המשפט להוראה הנ"ל, וקבע וכי בית משפט השלום אינו רשאי לקבוע קיומה של זכות על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, וכי החלטת הרשות בעניינים מעין אלה, נתונה לתקיפה במסגרת עתירה מנהלית בלבד. יחד עם זאת, נקבע כי במסגרת תביעת פינוי, בבית משפט השלום, ניתן לברר את המסד העובדתי, לצורך קיום תנאי הזכאות על-פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, ככל שראוי שהמחלוקת עובדתית תתברר בבית משפט בו מתנהלת התביעה הרגילה ולא על דרך של עתירה.
פסיקה נוספת בסוגיה זו, ניתנה בבר"ע (י-ם) 870/09 פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון בע"מ נ' יעקב שאול ואח' (פורסם במאגרים, 2009), שם קבע כב' השופט זילברטל, כי ועדת האכלוס של משרד הבינוי והשיכון הינה גוף מינהלי שאת החלטותיה ניתן לתקוף בתקיפה ישירה בבית המשפט לעניינים מינהליים, ואף ראוי לתקוף אותם בצורה זו ובדרך המלך. ואולם, אין בהוראות הדין המאפשרות תקיפה ישירה הנעשית בבית המשפט לעניינים מנהליים, כדי לשלול את סמכותם של בתי המשפט האזרחיים לדון בהחלטות 'המנהליות', במסגרת תקיפה עקיפה. לפי קביעה זו, לבית משפט הדן בתביעת הפינוי הסמכות לבחון גם את טענת הנתבעת, לפיה יש לפסול את החלטת הועדה ולראות בה "דייר ממשיך", במסגרת תקיפה עקיפה.
בהעדר מחלוקת עובדתית, השאלה הצריכה לענייננו הינה, האם בנסיבות שתוארו, יש בעובדה כי הנתבעת הינה בעלת 1/3 מהזכויות הקנייניות של דירה אחרת, כדי לשלול את זכאותה לדיור, וכפועל יוצא את בקשתה לקבל את זכות ההכרה, כ"דייר ממשיך".