עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' אבוטבול ואח'

החלטה

1. המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה") הגישה נגד המבקשים ונגד המשיבה מס' 2 תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי דירה, הנמצאת ברחוב בן גוריון 447 בעכו (להלן: "הדירה"). בכתב התביעה נטען, כי הדירה הושכרה להוריה של המבקשת מס' 1 (שתיקרא להלן: "המבקשת"), הם אבוטבול מוריס ז"ל ואבוטבול אסתר, המשיבה מס' 2.

לטענת המשיבה, המבקשים נכנסו לגור בדירה לאחר פטירתו של אבוטבול מוריס ז"ל. לטענתה, המבקשים השתלטו על הדירה, והם אינם דיירים חוקיים בה. אף על פי כן, הם עושים בדירה כבשלהם.

עוד נטען בכתב התביעה, כי בשל השימוש הבלתי חוקי בדירה, אף ללא תשלום דמי שכירות, נמנעת מאחרים, הזכאים לקבל דירה מהדיור הציבורי, האפשרות להתקדם בתור הזכאים ולהשתמש בדירה. מכאן בקשת הפינוי.

2. בבקשת הרשות להתגונן טענה המבקשת לזכות להיחשב כ"דייר ממשיך" בדירה.

לטענתה, התגוררה בדירה כל חייה, מאז לידתה. אמה, המשיבה מס' 2, עזבה את הבית לפני שנים רבות, ואילו המבקשת התגוררה מאז ומתמיד עם אביה. לטענתה, נשארה לגור עם אביה גם לאחר נישואיה ועד שנפטר האב, וכיום מתגוררים בדירה המבקשים, יחד עם שלושת ילדיהם.

לטענת המבקשת, המשיבה אף הסכימה לערוך עם המבקשים הסכם לתשלום דמי השכירות, והיא החלה לשלם סכום חודשי של 308 ₪, עבור דמי שכירות וסילוק פיגורים.

3. המבקשת לא נחקרה על תצהירה.

לטענת המשיבה, הדיירת החוזית היא המשיבה מס' 2, אמה של המבקשת, וכל עוד הדיירת החוזית בין החיים, לא יכולה להיות זכאות ל"דייר ממשיך". כמו כן, לטענת המשיבה, חוק הדיור הציבורי קובע היררכיה של זכאות להיחשב כדייר ממשיך, ועל פי היררכיה זו הזכאות מסורה לאמה של המבקשת, ולא למבקשת. עוד טענה המשיבה, כי התשלומים שבוצעו אמנם בוצעו בהסכמה, על מנת לצמצם את החוב, אך המבקשים שילמו מספר תשלומים, וחדלו. הם מתחמקים מתשלום שכר הדירה, משתלטים על הדירה, ובכך מונעים מדיירים זכאים אחרים לעשות בה שימוש כדין.

4. סעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998, מגדיר "דייר ממשיך" כך:

"דייר ממשיך" - בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי.

לשיטת המבקשת, היא מקיימת את הגדרת הדייר הממשיך, מאחר ולא זו בלבד שהתגוררה עם אביה המנוח בדירה שלוש שנים בסמוך לפטירתו, אלא היא התגוררה בה כל חייה. האם עזבה את הבית שנים רבות קודם לכן, והמבקשת התגוררה, לטענתה, עם אביה.

על פי הוראות חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, כפי שעמדו בתוקף בטרם תיקון החוק, דייר ממשיך זכאי להמשיך להתגורר בדירה לאחר פטירת המנוח, וזכאי לכך שהחברה לדיור ציבורי תחתום עמו על חוזה שכירות, כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין.

על רקע הוראות חוק אלו עותרת המבקשת לרשות להתגונן מפני תביעת הפינוי.

5. אינני סבורה כי יש בטענות המשיבה כדי לשלול מהמבקשים את יומם בביהמ"ש ואת האפשרות להתגונן מפני תביעת הפינוי, כ"דייר ממשיך".

על פי גירסתה העובדתית של המבקשת, אמה – בעל הזכות החוזית, לשיטת המשיבה – נטשה את הנכס לפני שנים רבות, ואינה יכולה להיחשב כבעלת הזכות החוזית, משום שויתרה עליה. לשיטת המשיבה, עצם קיומה של דיירת חוזית, בין אם היא מתגוררת בנכס ובין אם לאו, שולל מהמבקשים את האפשרות להיחשב כדיירים ממשיכים וליהנות מזכותם זו. לא מצאתי, כי פרשנותה זו של המשיבה עולה באופן חד משמעי מהוראות החוק. בהקשר זה יוער, כי על פי הגדרת "זכאי" בחוק הנ"ל, הרי הזכאי הוא מי שמתגורר בדירה במשך חמש שנים לפחות, וככל שנכונה טענת המבקשים בדבר נטישת אמה, הדיירת החוזית, הרי שיתכן כי היא כבר אינה עונה על הגדרת "זכאי", וה"זכאי" היחידי שנותר, הוא אביה המנוח של המבקשת. מכאן, שאין לשלול כי זכותו של אביה המנוח של המבקשת אכן עברה למבקשים, מכוח הוראות החוק הנ"ל.

6. לאור הדברים האמורים לעיל, אני סבורה כי טענות המבקשים עשויות להקים להם הגנה מפני תביעת הפנוי. כידוע, אף הגנה בדוחק מצדיקה מתן רשות להתגונן, ואילו כאן אני סבורה כי בפי המבקשים טענת הגנה אפשרית, לאור הוראות החוק.

לפיכך, ניתנת בזאת רשות להתגונן.

תצהירה של המבקשת (כפי שצורף לבקשה מס' 5) ישמש ככתב הגנה מטעם המבקשים.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.