עמיאל נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

זהו פס"ד בתביעת התובע להכיר בפגיעה בברכו השמאלית, כפגיעה הנובעת מתאונת עבודה מיום 1.12.2010, ואשר ארעה לו, לטענתו, כאשר נסע עם הקטנוע השייך למקום העבודה, על מנת לזרוק זבל, בסיום העבודה.

הרקע לתביעה:

א.התובע עבד כשליח ב"הולי בייגל" בירושלים, ולצורך כך עמד לרשותו קטנוע.

ב.התובע עבד ביום 1.12.10 בעבודתו - יום שלטענתו נפגע בעבודה כאשר יצא עם הקטנוע של העבודה לזרוק זבל בשעה 22:30 בלילה, והחליק עם הקטנוע.

ג.אין חולק שלתובע ליקוי ברגלו השמאלית.

ד.לכל המוקדם סיפר התובע למעסיקו על התאונה, כשמונה ימים לאחר האירוע.

ה. התובע לא החסיר ימי עבודה, ופנה לקבל טיפול רפואי ראשוני ב- 17.12.10.

ו.התובע דיווח למשטרה על התאונה רק בחודש 9/11.

3.המחלוקת:האם אירע לתובע תאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה בה נפגע ברכו השמאלית כטענתו ביום 1.12.10, והאם יש קשר סיבתי בין הליקוי ממנו הוא סובל בברכו לבין התאונה ככל שזו אירעה.

דיון:

א.בראשית דברי אבהיר, כי התובע לא הוכיח את תביעתו, ולא הביא כל ראיה (מעבר לעצם עדותו) לכך שהנזק ברגלו השמאלית אירע כתוצאה מאותה תאונה לה הוא טוען.

ב.לדברי התובע, ביום 1.12.2010 בשעה 22:30, בסיום העבודה, נסע עם הקטנוע של העבודה, לזרוק זבל, והחליק, וכי הפגיעה בברכו השמאלית ארעה לו כתוצאה מאותה החלקה. לדבריו לא נסע עם הקטנוע אלא רק לצרכי העבודה.

ג.יצויין, כי אף שאין פלוגתא נפרדת לעניין דחיית התביעה בשל אי שיתוף פעולה עם חוקר המוסד, אין חולק כי התובע לא שיתף פעולה עם חוקר הביטוח הלאומי - (כעולה מחקירתו שהוגשה כ-נ/4), דבר הפועל לחובתו (גם אם לא בשל כך נדחתה תביעתו). לדברי התובע לא שיתף פעולה עם החוקר, משום שהחוקר שאל אותו שאלות לא רלבנטיות לגבי תאונות עבודה אחרות שהיו לו ותביעות קודמות שאינן קשורות לתביעה זו. מעבר להפרת חובתו החוקית של התובע לשתף פעולה עם החוקר, מנע התובע בהתנהגותו זו , בירור בזמן אמת של נסיבות האירוע לו הוא טוען, וגרם לעצמו נזק ראייתי. הדברים אמורים במיוחד לגבי טענתו של התובע כי באותו ערב סיפר לעובדת בשם "שרה" על התאונה, עובדת שהתובע לא הצליח לאתרה ולהביאה לעדות מטעמו (כאשר לדבריו במועד הדיון בבית הדין הייתה בחו"ל). לא מן הנמנע, שאם התובע היה משתף פעולה – היה החוקר מגיע בזמן אמת לאותה עובדת, ואם הייתה מאשרת את גרסתו בעניין זה – היה העניין מסתיים בהכרה של הביטוח הלאומי בתאונה כתאונת עבודה. לאי שיתוף הפעולה יש, אפוא, השלכה – הן במישור הראייתי - כאשר בכך גרע מהמוסד את יכולת הבדיקה (וכך גם מבית הדין בתביעה זו), והן בשאלת האמינות – מדוע לא שיתף פעולה עם החוקר - כשברור שאם לא היה לו מה להסתיר – לא הייתה סיבה (ובוודאי שלא הצדקה חוקית), שלא להשיב לשאלות החוקר (גם לשאלות שלא נראו לו רלבנטיות). נקודה זו עומדת, כאמור, לחובת התובע.

ד.אין חולק כי התובע לא סיפר למעביד (או למנהל הסניף) בזמן אמת על התאונה אלא, לכל המוקדם, ע"פ גרסתו – כשמונה ימים לאחר מכן. עניין זה אומר דרשני. כיוון שלדבריו חזר מיד לאחר התאונה למקום העבודה – אך טבעי היה שיספר מיד את אשר ארע לו. בנקודה זו לא הצליח התובע לשכנע מדוע לא סיפר למנהלו הישיר על התאונה סמוך לאירוע, ומאידך מדוע כן מצא לנכון לספר לו כעבור 8 ימים – כאשר בשלב זה עדיין, גם לגרסתו , לא סבר שנגרם לו נזק רפואי (כאשר פנה לטיפול רפואי רק 17.12.10).

ה. במכתב שמסר לנתבע (נ/1) בכתב ידו נאמר:
"1. לגבי התעודה הרפואית הראשונה – אין בידי כי לא נעדרתי מהעבודה עקב הפגיעה.2. פניתי רק ב-17.12.10 לטיפול רפואי, כי הפגיעה לא הייתה קשה, אבל הברך עדיין כאבה רק בתאריך זה ורציתי לבדוק אם נגרם שבר.

3. הודעתי למעסיק רק ב-9.12.10 לגבי הפגיעה משום שזו הייתה תאונה קלה בה נפלתי מהקטנוע עקב החלקה ולא ראיתי סיבה להודיע לו".
בתצהיר עדות ראשית הצהיר:
"לא סיפרתי למנהל מייד לאחר התאונה שכן לא היה לי נעים, בכל זאת הקטנוע שייך לעסק, ורציתי להמשיך לעבוד שם. פחדתי להגיד לו שנפלתי עם הקטנוע שמא אכן נגרם נזק לקטנוע, אף בלתי נראה, ואז אולי אצטרך לשלם עבור הנזק ומצבי הכלכלי גרוע"