עמוס נחום נ' מדינת ישראל

א.        בקשה למשפט חוזר לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בעניינו של עמוס נחום, אשר הורשע ב-1991 ברצח בכוונה תחילה של יצחק ימין (להלן המנוח), עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על המבקש נגזר מאסר עולם. עונשו נקצב ל-33 שנות מאסר בפועל. לאחרונה הגיש המבקש בקשה נוספת להקלה בעונשו, שעודנה תלויה ועומדת. הבקשה למשפט חוזר, כפי שיפורט, עניינה הטענה כי היה מקום להרשיעו בהריגה ולא ברצח.

רקע

ב.        נגד המבקש הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום, שבו יוחסה למבקש עבירת רצח בכוונה תחילה. על פי עובדות כתב האישום, ביום 28.8.1990, בסמוך לשעה 19:45, גרם המבקש למותו של המנוח, בכך שירה בו באקדח בצדו הימני של גופו. לאחר שירה במנוח, גנב המבקש את רכבו והציתו, כדי לשבש את החקירה. המבקש כפר בעובדות כתב האישום ואף טען טענת אליבי, שלפיה בשעת הרצח היה בדרכו לירושלים עם חברתו.

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי

ג.        ביום 29.12.1991 הרשיע בית המשפט המחוזי (השופטים ו' אוסטרובסקי-כהן, א' סגלסון ור' שטרנברג-אליעז), את המבקש בעבירה שיוחסה לו. בית המשפט דחה את טענת האליבי שטען המבקש.

ד.        המערער הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון. במסגרת הערעור עתר המבקש להביא ראיות נוספות שהיו מצויות בידי המשטרה בעת החקירה, אך לא הובאו בשעתו לידיעת ההגנה או לידיעת בית המשפט המחוזי. בעקבות הבקשה, נערכה השלמת חקירה, ולאחריה הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי לשם גביית ראיות נוספות. בית המשפט המחוזי התבקש להביע דעתו האם יש בראיות החדשות כדי להשליך על הכרעת הדין המרשיעה.

ה.        ואולם, משהוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי, הפריע המבקש למהלך הדיון עד שבית המשפט המחוזי החליט על החזרת הדיון לבית המשפט העליון מבלי לגבות ראיות חדשות. לפנים משורת הדין, החליט בית משפט זה כי הראיות החדשות תישמענה בבית המשפט המחוזי בהרכב אחר, וכך נעשה. אף לאחר שמיעת הראיות החדשות נותרה הרשעת המבקש על כנה והדיון בערעור חודש.

פסק הדין של בית המשפט העליון

ו.        ביום 24.10.1995 דחה בית משפט זה (הנשיא (בדימוס) מ' שמגר, שכתב את פסק הדין, השופט א' גולדברג והשופט (כתארו אז) מ' חשין), את ערעורו של המבקש. נפסק, כי הרשעת המבקש היתה מוצדקת לנוכח מערך הראיות שהוצג לפני בית המשפט המחוזי, וכן לנוכח הסבריו הבלתי אמינים של המבקש והפרכת גרסת האליבי שהציג. נפסק, כי הצטברות הראיות הנסיבתיות עולה לכדי פסיפס כולל, אשר ממנו תיתכן רק מסקנה אחת – לחובתו של המבקש, וכך באופן שאינו מותיר מקום לספק סביר. בית משפט זה הוסיף, כי אין בראיות החדשות כדי להביא לזיכוי המבקש, וכי הפגם אשר באי גילויו של חלק מחומר החקירה אינו מקים עיוות דין המצדיק את שינוי תוצאת המשפט.