פסק דין
בפני תביעה בגין לשון הרע כמו גם תביעה כספית ונזיקית.
התובע טוען כי הינו תושב הכפר ג'דיידה מכר והבעלים של רכב פיג'ו מ.ר. 8112236 (להלן :"רכב התובע"). הנתבעת הינה המועצה המקומית בתחומיה מתגורר התובע. לטענת התובע, הוא אלמן ומחיתו מקיצבת שארים אותה הוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי. לטענת התובע, הוא חוייב בידי הנתבעת בדמי ארנונה וביום 9/7/09 פנה אל הנתבעת על מנת לשלם את חובו בגין הארנונה לנתבעת. לטענת התובע, הוסבר לו בידי פקיד הנתבעת כי הוא זכאי בשל מצבו המשפחתי ומקורות הכנסתו להנחה בסכום של 80% מסכום הארנונה הכולל, אותו הוא חייב. התובע טוען כי שילם באותו מעמד 20% מחובו עד לסופה של שנת 2009 והובהר לו בידי פקיד הנתבעת כי עניין ההנחה בסך 80% טעון אישור משרד הפנים. עוד הובהר לתובע, לטענתו, כי היה ולא תאושר ההנחה, תודיע על כך הנתבעת לתובע במכתב המפרט מהי ההנחה אשר אושרה ומהו גובה החוב בהתאם. התובע טוען כי ביום 8/5/10 הסדיר בהתאם אף את חובו לשנת 2010 בהתאם לתחשיב הנתבעת.
לטענת התובע, ביום 5/10/10 הגיעו לביתו בעלי תפקיד מטעמה של הנתבעת וביקשו לגבות את חוב הארנונה אשר לטענתם עומד לחובתו. לטענת התובע, חרף נסיונותיו לשכנע את המעקלים כי אינו חב מאומה, לא עלה הדבר בידו ורכבו נתפס על ידם. לטענת התובע, הוא פנה בעניין זה יום למחרת אל מנהל מחלקת הגביה אצל הנתבעת וזה אישר כי אכן הוא אינו חב מאומה וכי יברר את הדבר עבורו. לטענת התובע, הוא שב והגיע אל משרדי הנתבעת מס' פעמים על מנת להסדיר קבלת רכבו, אולם בכל פעם נאמר לו כי הנושא בטיפולם ובפועל דבר לא הוסדר. התובע פנה בעניין זה בעתירה מינהלית אשר בעקבות הגשתה ועוד בטרם התנהל הדיון בעניינה בפני בית המשפט, הגיעה עימו הנתבעת להסכם פשרה לפיו ישוחרר רכבו בתוך 3 ימים והתובע יופטר מתשלום הוצאות העיקול והאחסנה. לטענת התובע בעתירתו המינהלית ואף בהליך אשר בפני, הליך העיקול ותפיסת רכבו הינן פעולות בלתי חוקיות בעליל ונעשו שלא כדין. לטענת התובע הוא מוכר היטב בכפרו כתושב הגון וישר ומעשיה של הנתבעת השפילו אותו ופגעו בשמו הטוב. לטענתו נוצר הרושם אצל שכניו כי הוא מתחמק מתשלום חובותיו ואינו אמין. לטענת התובע, מעשיה של הנתבעת הביאו לפגיעה בשמו הטוב והנתבעת פעלה בכוונה תחילה על מנת לגרום לו נזק. התובע מפנה אף להתנהלות הנתבעת לאחר מתן פסק הדין בעתירה המינהלית, אשר לא שיחררה את הרכב בהתאם למוסכם , אלא נדרשה לכך בקשה בהתאם לפקודת בזיון בית המשפט. התובע טוען כי יש לפצותו בגין לשון הרע אשר יש במעשיה של הנתבעת ובסיכומיו התמקד בעילה זו בלבד, אף בלא הוכחתו של נזק ומכאן תביעתו שבפני.
הנתבעת טוענת כי התובע חייב עד עצם יום הגשת כתב הגנתה ובכלל, סך של 38,545 ש"ח בגין ארנונה. לטענת הנתבעת, השבת רכבו של התובע אשר נתפס במסגרת הליכי גביה, נעשתה לפנים משורת הדין והתובע ניצל זאת לצורך הגשת תביעתו זו. לטענתה של הנתבעת, אכן מגיעה לתובע הנחה בסך של 80% מגובה החיוב בארנונה, אך זאת ככל שהיה מגיש בקשה להנחה בכל שנת מס כפי שהתבקש לעשות. הנתבעת טוענת כי התובע מעולם לא הגיש בקשות ולפיכך ההנחה מעולם לא אושרה לו. עוד טוענת הנתבעת כי מחיקת החוב תלויה באישור משרד הפנים ומשהאישור לא ניתן, עדיין עומד בעינו חובו של התובע. לטענת הנתבעת היא נקטה כדין בהליכי גביה מינהליים כנגד התובע ואך מתוך רצון לעזור לתובע הגיעה עימו להסכם פשרה בעתירה המינהלית, אלא שהתובע בחר בחוסר תום לב, לטענתה, להגיש כנגדה תביעה זו. לטענת הנתבעת היא פעלה בתום לב לגביית חוב הארנונה, לא היתה לה כל כוונה לגרום נזק לתובע ומשכך אין בתביעה כל עילה לפי חוק איסור לשון הרע. הנתבעת טענה כי הליך העיקול אינו מהווה פרסום בהתאם להוראות חוק לשון הרע ולחלופין ככל שיקבע כי אכן מדובר בפרסום, עומדות לרשותה ההגנות הנקובות בסעיף 14 , 15(2) וסעיף 16(א) לחוק. הנתבעת טוענת כי האמינה בתום לב כי התובע חב לה כספים ולפיכך היא זכאית להגנה האמורה בסעיף 19(2) לחוק. הנתבעת טוענת כי לתובע לא נגרם כלל נזק ולחלופין הוא נושא באשם לנזקיו ולא טרח להקטינם ולפיכך יש לדחות תביעתו זו כנגדה.
דיון :
התובע מיקד טענותיו וטען ללשון הרע אשר היתה בעת ביצוע הליכי גבית חוב הארנונה הנטען בידי הנתבעת, בדמותה של תפיסת רכבו של התובע.
האם מדובר בלשון הרע (כהגדרת סעיף 1 לחוק) ?
חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה 1965 (להלן:"החוק") קובע כי לשון הרע הינה דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם או לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו או לפגוע באדם במשרתו, בעסקו , במשלח ידו או במקצועו.
המבחן אשר נקבע לשם כך בפסיקה הינו אובייקטיבי ומשמעות האמירות נלמדת מתוך תוכנן , כך שהן מתפרשות בצורה אובייקטיבית ואין הפירוש תלוי לא בכוונת המפרסם ואף לא באופן בו הובן הפרסום בידי הנפגע.
ראה בע"א 1104/00 אפל נ. חסון פ"ד נו(2) 607.
לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע , אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה ודי בכך שהפרסום עלול היה להוביל לתוצאה שכזו.
ראה בספרו של המלומד אורי שנהר"דיני לשון הרע" התשנ"ז 1977 עמ' 121
ע"א 89/04 דר' נודלמן נ. שרנסקי (ניתן ביום 4/8/08).
התובע העיד כי על אף שהגיע למשרדי הנתבעת ושילם ב 5/10, בהתאם לסיכום שלו עם מנהל מחלקת הגביה מר דיראוי , 20% מחוב הארנונה שלו, הגיעו אליו ב 10/10 פקידי הגביה מטעמה של הנתבעת וביקשו לעקל ולתפוס את רכבו (ראה סעיף 11 לת/1) עניין זה לא הוכחש בידי הנתבעת. התובע העיד בפני כי להליך זה היו עדים שכניו "כל השכנים באו מתי שלקחו לי את האוטו" (ראה עמ' 12 שורות 6-7 לפרוטוקול). אמנם נכון הדבר כי התובע לא הביא אף לא שכן אחד מטעמו על מנת להעיד כי היו שכנים נוכחים בעת ביצוע העיקול ותפיסת הרכב, אך אין ספק בדבר שהליך תפיסת הרכב לא בוצע בהחבא. הליך כזה אשר מטבע הדברים הינו פומבי ונעשה אל נוכח עיניהם של שכני התובע ועוברי אורח בכפר בו מרבית מן התושבים מכירים היטב זה את זה, יש בו על מנת לפגוע בתובע, לבזותו ולהשפילו. באופן אובייקטיבי יבין כל מי אשר נכח בעת הליך תפיסת הרכב, או שמע על הליך זה מפי הנוכחים בעת ביצועו, כי התובע חומק מתשלום חובותיו ונדרשים הליכי גביה אגרסיביים דוגמאת תפיסת רכבו, על מנת לגרום לו לשלם את חובותיו לנתבעת. יש בכך על מנת לפגוע בשמו הטוב של התובע כמי אשר פועל בהגינות וכאזרח שומר חוק, המשלם חובותיו לנתבעת כסידרם. אני קובעת איפוא , כי מדובר בלשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק.
האם מדובר בפרסום (כהגדרת סעיף 2 לחוק) ?
סעיף 2 לחוק קובע כי פרסום לעניין לשון הרע הינו בין בעל פה ובין בכתב, בדפוס, או כל אמצעי אחר וכי רואים כפרסום לשון הרע, אם הפרסום היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע. אם היה הפרסום בכתב, קובעת לשון החוק כי מדובר בפרסום לשון הרע אם הכתב היה עשוי לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.
בענייננו כאמור, המדובר בהליך תפיסת רכב אשר נעשה לאור יום, בגלוי, שלא בהיחבא או בצנעה ובהליך היו נוכחים מלבד התובע עצמו, גם בעל תפקיד מטעמה של הנתבעת, מתלווה , שוטרים בשכר ונהג משאית הגרר עליה הועמס רכבו של התובע בדרכו אל המחסנים בהם מאוחסנים הרכבים, שם נודע אף לעובדי המחסן על אודות תפיסת רכבו של התובע.
גם בהתעלם מכך שביצוע הליך התפיסה בלווית כוח משטרתי ומשאית גרר, עורר בוודאי המולה בקרב שכניו של התובע ועוברי האורח בכפר, הרי שדבר תפיסת הרכב נודע לאנשים נוספים מלבד התובע כגון בעל התפקיד והמתלווה, השוטרים בשכר שנילוו לפעול, נהג הגרר והמחסנאי ומשכך המדובר בפרסום העונה לתנאים האמורים בחוק.
האם חלה על הנתבעת ההגנה הנקובה בסעיף 14 לחוק ?