עירית רמת השרון נ' שהרבני

פסק דין

1.תביעה לסילוק יד ותביעה כספית בסך 426,942 ₪ מיום 10/11/2010.

פתח דבר

2.עניינה של תביעה זו במבנה חד קומתי ברח' בית שמאי 15 ברמת השרון (להלן: המבנה), ובשטחים הסמוכים לו (להלן: המקרקעין). המבנה בנוי בחלקו על חלקה מס' 435 בגוש 6551 שבבעלות התובעת (שטח החלקה - 6,405 מ"ר), ובחלקו על חלקה מס' 418 בגוש 6551, שבבעלות קרן קיימת לישראל (שטח החלקה – 800 מ"ר). נסחי הרישום צורפו כנספח 1 לכתב התביעה. תרשים מפורט של המקרקעין, ערוך בידי המודד דרור בן נתן צורף לתצהירי התובעת.

3.הנתבעת מחזיקה בחנות המצויה בחלקו המזרחי של המבנה (להלן: החנות), וכן במקרקעין הסמוכים לחנות ובמבנים שונים – ארעיים או קבועים – שנבנו או הותקנו על המקרקעין הסמוכים לחנות. הנתבעת מנהלת במקום עסק של ממכר ירקות ופירות.

4.ביום 15/12/1982 נכרת חוזה שכירות בלתי מוגנת (להלן: הסכם 1982) בין המועצה המקומית רמת השרון (להלן: הרשות המקומית), אשר התובעת באה בנעליה, ובין הנתבעת. בחוזה השכירות נאמר שהרשות המקומית היא הבעלים והמחזיק של חנות בשטח של כ-30 מ"ר ברח' בית שמאי 15 ברמת השרון, וכי היא משכירה את החנות לנתבעת לתקופה של שנה אם אופציה לשנה נוספת. דמי השכירות נקבעו ל- 1,000 שקלים לכל תקופת השכירות. עוד נקבע כי הואיל והנתבעת מחזיקה במושכר כבר מיום 1/9/1978 מבלי לשלם לרשות המקומית דמי שכירות כלשהם, תשלם הנתבעת לרשות המקומית דמי שימוש בסך 50,000 שקלים. (חוזה השכירות צורף כנספח 2 לכתב התביעה).

5.לאחר תום תקופת השכירות המשיכה הנתבעת להחזיק בחנות, ובסוף שנת 1986 שילמה הנתבעת לרשות המקומית דמי שימוש ראויים. מאז ועד להגשת התביעה לא שילמה הנתבעת תשלומים נוספים לרשות המקומית בגין השימוש בחנות ובמקרקעין הסמוכים לה.

6.בידי הנתבעת רישיון לצמיתות לניהול עסק של מכירת ירקות ופירות בכתובת החנות. הרישיון הונפק לנתבעת על ידי הרשות המקומית ביום 31/5/1999. (נספח 7 לכתב ההגנה).

7.במהלך השנים הרחיבה הנתבעת את שטח החנות ובנתה בצמוד לה מבנים שונים, כך ששטח החנות כיום הינו כ-150 מ"ר. (דו"ח פיקוח מיום 6/2/2007 צורף כנספח 4 לכתב התביעה). הרחבת החנות נעשתה ללא היתרי בנייה כדין, אך לטענת הנתבעת נעשו הדברים בידיעת התובעת ובעידודה.

8.ביום 2/11/2006 מסרה התובעת לבן של הנתבעת מכתב דרישה לפינוי החנות והמקרקעין שלידה. המכתב התקבל בידי הנתבעת (סע' 3.2.7 לכתב ההגנה).

התביעה

9.הנתבעת מחזיקה בחנות ובמקרקעין הסמוכים לחנות שלא כדין, ללא הסכמת התובעת ותוך הפרה של הסכם השכירות. הנתבעת מסיגה את גבולה של התובעת.

10.התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים בגין התקופה בה מחזיקה הנתבעת במקרקעין שלא כדין וללא כל תשלום, מיום 1/1/1987 ואילך. בהתחשב בתקופת ההתיישנות דורשת התבעת דמי שימוש ראויים לתקופה של שבע השנים שקדמו להגשת התביעה. על פי חוות דעת שמאי, דמי השימוש הראויים מחודש 12/2003 ועד לחודש 11/2010 עומדים על 426,942 ₪.

11.לפיכך, מבקשת התובעת לסלק את ידה של הנתבעת מהחנות ומהמקרקעין, ולחייב אותה לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בסך 426,942 ₪.

ההגנה

12.התובעת אינה בעלת הזכויות בחלקה 418 בה מצוי רוב השטח המוחזק בידי הנתבעת. רק הסככה המצלה על בית העסק בנויה בשטח חלקה 435 שבבעלות התובעת. לפיכך, יש לסלק את התביעה על הסף.

13.כמו כן, יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי של 30 שנה בהגשת התביעה. השיהוי הרב, אשר מעיד על זניחת טענות התובעת כלפי הנתבעת, גרם לנתבעת גם נזק ראייתי רב. בשנת 1990 נדרשה הנתבעת על ידי התובעת לפנות מהמקרקעין קונטיינר אשר הונח בסמוך לחנות. דרישה זו, שבצידה לא הייתה כל טענה באשר לעצם החזקת הנתבעת במקרקעין מלמדת על כך שהתובעת זנחה את טענותיה כלפי הנתבעת בכל הנוגע לעצם ההחזקה במקרקעין והיא מנועה מלהעלות טענות אלה עתה.

14.הנתבעת הינה דיירת מוגנת בנכס.

ביום 8/4/1965 הושכר השטח על ידי הרשות המקומית לאדם בשם יעקב כדורי לתקופה של 15 שנה לצורך הקמת חנות ירקות (הסכם שכירות בעניין שטח של 27.62 מ"ר מצורף כנספח 1 לכתב ההגנה, להלן: הסכם כדורי). מעמדו של כדורי היה מעמד של דייר מוגן.

ביום 7/2/1968 העביר כדורי את הזכויות בחנות ליהודה בן אליהו. (ההסכם מצורף כנספח 2 לכתב ההגנה, להלן: הסכם בן אליהו).