פסק דין
ראשיתו של הליך זה בתביעה לסכום קצוב שהגישה התובעת נגד הנתבע בגין אי תשלום חוב ארנונה בסך של 15,365 ₪ עבור התקופה שבין חודש פברואר 2005 ועד פברואר 2010 בקשר לדירה ברחוב שועלי שמשון 15/5 ברמת גן (להלן – הדירה). בדיון שהתקיים בפניי ולאור טענת הנתבע כי הוא זכאי לפטור מתשלום מארנונה בתקופה האמורה, ניתנה הסכמת התובעת ליתן רשות להתגונן והתיק הועבר לדיון בפסים של סדר דין מהיר.
טענות התובעת, בראשית ההליך, היו כי הנתבע אמנם זכאי לקצבת זקנה מהביטוח הלאומי וזכאות זו גוררת אחריה, במקרים מסוימים, הנחה או פטור מארנונה, אולם במקרה הנדון הנתבע לא זכאי לפטור מארנונה משני טעמים: ראשית, הנתבע חייב לתובעת חובות הנובעים מאי תשלום ארנונה משנת 1990 ועד הגשת התביעה (סכום החוב הכולל עומד על לטענת התובעת על סך של 77,382 ₪); שנית, לא הוכח לתובעת כי מדובר בדירת מגורים שבה מתגורר הנתבע. טענה זו נבעה, לשיטת התובעת, מהימנעות הנתבע לאפשר ביקור בדירה. לפיכך ובהמלצת בית המשפט, תואם ביקור בדירה, אשר בסופו הודיעה התובעת כי היא זונחת טענה זו.
בנסיבות אלה, ההליך התמקד בטענת התובעת כי אי תשלום חובות ארנונה קודמים בנוגע לאותה הדירה שולל את זכאות את הנתבע להנחה או פטור מארנונה בקשר לתקופה האמורה. התובעת מפנה בהקשר זה להוראות סעיף 12(ב) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג – 1992 ולתקנות שנחקקו לפיו. תקנה 20 לתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ"ג – 1993 (להלן – תקנות ההסדרים) קובעת כדלקמן:
"לא תינתן הנחה לפי תקנות אלה אלא אם כן שולמה יתרת הארנונה הכללית שהוטלה על הנכס בתשלום אחד מראש, בהוראת קבע או לפי הסדר תשלומים אחר להנחת דעתה של הרשות המקומית".
בישיבת ההוכחות העידו הגב' מרינה גורדון (להלן- גורדון), מנהלת יחידת ההוצאה לפועל במחלקת הגבייה של התובעת והנתבע. לאחר ששמעתי העדים ועיינתי בכל הראיות שהונחו בפניי, ניתן לקבוע את הממצאים הבאים:
הנתבע מתגורר בדירה משנת 1968 ועד היום.
עד לשנת 1985 אמו המנוחה של הנתבע הייתה הבעלים הרשום של הדירה. במהלך כל אותה תקופה לא שולמה ארנונה. משנת 1985 הנתבע הוא הבעלים של הדירה מכוח ירושה.
הנתבע שילם ארנונה עבור השנים 1985 עד 1988 בלבד (עמ' 21 ש' 12).
משנת 1989 ועד היום לא שולמה ארנונה בקשר לדירה (עמ' 21 ש' 13).
הנתבע אינו חולק על קיומו של החוב והוא מתגונן מפני התביעה בשלושה היבטים: (א) טענת קיזוז – לטענת הנתבע התובעת חייבת לו כספים בנוגע לתקופה שבה עבד אצל התובעת בתפקיד של מפקח ופוטר, לטענתו, שלא כדין; (ב) לטענת הנתבע, התובעת זנחה את חובות הארנונה עד לשנת 1993, שכן הגישה בגינם תביעה לבית המשפט, אולם בהמשך ביקשה למחוק את התביעה; (ג) הפטור מארנונה שניתן לנתבע החל מחודש נובמבר 2000 מצביע, לגישת הנתבע, על כך שניתן לתת לו פטור מתשלום ארנונה חרף קיומם של חובות ישנים ואף בניגוד להוראות תקנה 20 לתקנות ההסדרים. להלן אדון בכל אחת מטענות הנתבע.
(א)טענת הקיזוז
לטענת הנתבע, פיטוריו מעבודתו בתפקיד של מפקח על עבודות ביוב במחלקת ההנדסה אצל התובעת בשנות השבעים היו שלא כדין ולכן היה על התובעת להמשיך ולשלם לו משכורת חודשית. לפיכך, טוען הנתבע כי יש לקזז את הסכום שהיה על התובעת לשלם לו מחוב הארנונה.
טענת הנתבע, עליה למדתי מתצהירו (יוער כי תצהירו של הנתבע אף לא הוגש כדין ולא נחתם על-ידי עו"ד) ומסיכומיו בעל פה בבית משפט, הינה כי הפיטורים בטלים: "זאת, מאחר שהיא בנויה על יסודות בטלים מעיקרם, על מעשים שנעשו ללא סמכות, ומכיוון שההחלטה עצמה ניתנה ללא סמכות. היא הייתה חייבת לקבל אישור מסוים ולא קיבלה אותו" (עמ' 24 ש' 20).
מעבר לכך שהנתבע לא צרף ראיות כלשהן התומכות בטענה האמורה, הרי שעיון בפסק הדין שניתן על-ידי בית הדין הארצי לעבודה ביום 3.6.75 (דיון לה/1-3 ארצי בעניין עיריית רמת גן נגד לייבו מרצ'ל) מלמד כי עניינו של הנתבע נדון על-ידי בית הדין האזורי לעבודה ובהמשך על-ידי בית הדין הארצי שקבע כי הפיטורים בעינם עומדים. יתרה מכך, הנתבע העיד כי עתר לבית המשפט העליון ועתירתו נדחתה (ראו עדותו בעמוד 22 ש' 13). בנסיבות אלה, לא ברורה לי טענת הנתבע שלפיה בית משפט זה רשאי, בנסיבות העניין, להורות על בטלות הפיטורים משנות השבעים ועל חובתה של התובעת לשלם לו סכום כספי כלשהו.
בנוסף, אני מסכים עם ב"כ התובעת כי טענת הקיזוז, שהעלה הנתבע לראשונה בתצהירו, מהווה הרחבת חזית, שכן לא נטענה במסגרת התצהיר בבקשת הרשות להתגונן, שהפך בהמשך לכתב הגנה. אכן, רק מטעם זה היה מקום לדחות הטענה. יתרה מכך, הנתבע לא ידע לומר אם חובה הנטען של התובעת כלפיו עולה על סכום התביעה אם לאו ואף בשל כך לא ברור אם מדובר בכלל בטענת קיזוז. יחד עם זאת וכפי שפורט לעיל, גם לאחר שבחנתי את טענת הנתבע לקיזוז, הגעתי למסקנה כי אין בה כדי לסייע לו.
(ב)טענת הנתבע לפיה התובעת זנחה את חוב הארנונה עד לשנת 1993
לטענת הנתבע, התובעת הגישה כתב תביעה בת.א. 43900/93 בבית משפט זה נגד אמו המנוחה בגין חובות ארנונה עד לשנת 1993 וזנחה אותה. לפיכך, טוען הנתבע כי יש לראות בתובעת כמי שויתרה על החוב עד לשנת 1993. אין בידי לקבל טענה זו. העובדה שהתובעת בחרה שלא להמשיך בהליכים בתיק האמור לא מצביעה בהכרח על ויתורה על חוב הארנונה, וזאת בעיקר לאור העובדה שאמו המנוחה של הנתבע נפטרה בשנת 1985, עוד קודם להגשת התביעה, ונתון זה לא היה בידיעת התובעת באותו המועד. בנוסף, אני מקבל את הצהרת ב"כ התובעת בהקשר זה כי ההליכים ההם הופסקו בשל כך שהנתבע נמנע מלקבל דברי דואר שנשלחו לדירה (ראו סיכומי התובעת בעמ' 25 ש' 11 ואילך). יובהר כי אמנם מדובר בחוב אשר חלה לגביו התיישנות בכל הנוגע לנקיטת הליך משפטי, אולם אין בכך כדי להגיע למסקנה שהתובעת זנחה חוב זה, כפי שמבקש הנתבע.
יצוין, גם אם הייתי מקבל את טענת הנתבע כי התובעת ויתרה על חוב הארנונה עד לשנת 1993, וכאמור לא כך הם פני הדברים, הרי שאין בכך כדי לסייע לו בתביעה דנן, שהרי אין בפיו הסבר המניח את הדעת לגבי החוב שנצבר משנת 1993 ועד למועד שבו היה זכאי לכאורה לפטור או הנחה.
(ג)טענת הנתבע בדבר קבלת פטור או הנחה בשנת 2002