עירית קרית אונו נ' שר"ד ועזרה הדדית

פסק דין

ענייננו בתביעה שניה לסילוק יד שהגישה התובעת נגד הנתבעת בהתייחס לנכס שבבעלות התובעת ברח' גפן 12, פינת שלמה המלך בקריית אונו. זאת לדעת, הנתבעת מחזיקה בנכס מכוח הסכם חכירה שנכרת בשנת 2000 בין התובעת ובין המועצה הדתית קריית אונו שבגדרו הותר למועצה הדתית להחכיר את הנכס לנתבעת בחכירת משנה. חוזה חכירת משנה נכרת בין המועצה הדתית ובין הנתבעת בשנת 2000.

תביעה קודמת שנדונה במסגרת תיק מס' 11622-11-09 נדחתה מנימוקים שונים. על פסק הדין הוגש ערעור שנדחה, תוך שבית משפט שלערעור מאמץ את אחד מנימוקי פסק הדין, ולפיו בטרם תהא העירייה רשאית לתבוע מהנתבעת לפנות את הנכס עליה לקיים בשקידה סבירה ובתום לב את האמור בסע' 4(ג) לחוזה החכירה, האומר: "העירייה מתחייבת לעשות את כל הנדרש ממנה על פי כל דין על מנת להשיג את אישור שר הפנים, או על ידי מי שהוסמך על ידו, לצורך אישור חוזה חכירה זה."

וכך פסק בית המשפט המחוזי בערעור:

"בגדר האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור. העירייה תפעל בשקידה סבירה ובתום לב למיצוי הפנייה נשוא מוצג ט' למוצגי המערערת, וזאת כאמור בסעיף 4(ג) לחוזה החכירה. אם משרד הפנים לא יאשר את החוזה למרות שהעירייה תפעל בשקידה סבירה ובתום לב כמפורט לעיל, תהיה העירייה רשאית להגיש נגד המשיבה תביעת פינוי חדשה, מבלי שפסק-דינו של בית-משפט קמא יהווה מעשה בית-דין, גם לא פלוגתא פסוקה."

העירייה הגישה תביעה שנייה זו לסילוק ידה של הנתבעת מהנכס מבלי שעשתה דבר כמתחייב מחוזה החכירה ומפסק דינה של ערכאת הערעור, למעט פנייה לקונית לקבלת אישור שר הפנים, שנדחתה.

בדיון שהתקיים ביום 9/12/12 הבהרתי לצדדים שבדעתי לדחות את התביעה על הסף מחמת שהתובעת לא מילאה אחר התנאים המאפשרים לה הגשת תביעה מחודשת, לפי פסק הדין שניתן בערעור. בין היתר, אמרתי לצדדים כך:

"דומני שנתעלמה מן התובעת הלכה שנקבעה לפני שנים רבות על ידי ביהמ"ש העליון, ונשנתה שוב ושוב בשנים האחרונות. ביהמ"ש העליון קובע שמשמעותה של חובה לקיים חוזה בתום לב כולל את חובת הצדדים "לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת, תוך נאמנות ומסירות למטרה שעמדה לנגד עיניהם, ותוך עקביות בהגשמת ציפייתם המשותפת הסבירה" (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים). עוד נקבע לא אחת כי כאשר מדובר ברשות ציבורית חובת תום הלב היא חובה כפולה ומקורה בדיני החוזים בתחום המשפט הפרטי ובדינים מתחום המשפט הציבורי. "

בעקבות דברים אלה, ולאחר שנשמעו טענות הצדדים, הגיעו הצדדים להסכמה כדלקמן:

"מבלי שיש בכך ויתור של צד על טענה מטענותיו, מוסכם לעכב את המשך ההליך המשפטי עד למיצוי הפעולות הבאות:

א.הצדדים יפעלו במשותף, תוך גילוי הדדי מלא של כל הפעולות, על מנת לבדוק כל אפשרות להגשים את מטרת חוזה החכירה הראשי, וחכירת המשנה שנעשתה מכוחו.

ב.במסגרת האמור לעיל, יציגו הצדדים בפני הגורמים המאשרים במשרד הפנים את מלוא המידע הרלוונטי, ובכלל זה החוזים, ישיבות המועצה, והמסמכים הקשורים להליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים. במידת הצורך ייעשה ניסיון לקבוע ישיבה פרונטלית של נציגי הצדדים עם הגורמים המתאימים במשרד הפנים, בניסיון משותף למצוא פתרון מוסכם.

ג.אם לא יימצא פתרון שיאפשר את המשך החזקה עד לתום תקופת חכירת המשנה, באישור משרד הפנים, יקיימו הצדדים מו"מ למציאת פתרון הולם שנגזר מן הצורך לקצר או לסיים את תקופת חכירת המשנה."

להסכמת הצדדים ניתן תוקף של החלטה. כמו כן, ב"כ התובעת התבקש למסור לבית המשפט הודעה מפורטת עד ליום 10/6/13 (חצי שנה לאחר הדיון) באשר להתקדמות ההליכים עליהם הוסכם.

משחלף המועד שקבעתי להגשת הודעת ב"כ התובעת, ולא הוגשה כל הודעה, נתתי ביום 11/6/13 החלטה המציינת כי חלף המועד להגשת ההודעה. עוד קבעתי, כי אם לא תוגש הודעה ולא נתינתן החלטה אחרת עד ליום 20/6/13 תימחק התביעה מחוסר מעש.

בו ביום – 11/6/13 – התקבלה בתיק בית המשפט הודעה של ב"כ הנתבעת ולפיה לא בכדי לא הגישה התובעת כל הודעה במועד, וזאת מחמת שהתובעת לא עשתה דבר וחצי דבר על מנת לקיים את החלטת בית המשפט אשר ניתנה בהסכמת הצדדים. עוד ציין ב"כ הנתבעת כי בניסיון לכפר על מחדליה הזמינה התובעת את ב"כ הנתבעת לפגישה שתתקיים במשרד הפנים עם ב"כ התובעת ונציגת משרד הפנים, ביום 12/6/13. בנסיבות אלה, מבקשת הנתבעת למחוק את תביעת התובעת על הסף ולחייב אותה בהוצאות.

ביום 12/6/13 התקבלה הודעת התובעת, בגדרה מתארת התובעת את הפגישה שהתקיימה באותו יום במשרד הפנים, ובסיומה סוכם שעל העירייה להגיש בקשה מסודרת למשרד הפנים בעניין הנכס מושא המחלוקת. המסמך נושא את הכותרת "הודעה לבית המשפט ובקשה למתן ארכה להשלמת ההליכים מול משרד הפנים". בגוף הבקשה מציין ב"כ התובעת כי בחודש ינואר 2013 עבר הליך של השתלת מח עצם. אין בהודעת ב"כ התובעת כל הסבר לכך שהתובעת לא מסרה לבית המשפט כל הודעה עד ליום 10/6/13, כמתחייב מהחלטה קודמת, ואין גם כל התנצלות בעניין זה. התובעת מציגה עצמה כמי שפעלה על פי החלטות בית המשפט, למרות שברור לכל כי לא כך הדבר. לפיכך, הבהרתי בהחלטה נוספת כי יש בדעתי למחוק את התביעה, לאחר שתינתן אפשרות לצדדים לטעון לעניין ההוצאות.

הנתבעת הגישה טיעוניה ובהם שבה וביקשה לדחות את התביעה או למצער למחוק את התביעה. הנתבעת מבקשת לפסוק לה הוצאות משפט בסך 10,050 ₪, שהוציאה בגין שכ"ט עורך דין. לטיעוני הנתבעת מצורפות קבלות המעידות על התשלום האמור.

התובעת הגישה אף היא את טיעוניה, אך אין בהם כל התייחסות לשאלת ההוצאות, אלא רק ניסיון לשוב ולשכנע את בית המשפט לבל ימחק את התביעה. במסגרת טיעוניה מגלה התובעת לראשונה כי כבר ביום 12/12/12 – ימים ספורים לאחר הדיון – התקיימה פגישה בין נציגי העירייה לנציגי משרד הפנים, פגישה בה נדון עניינם של נכסים שונים ובהם הנכס מושא התביעה. דא עקא, בהודעה זו הוסיפה התובעת חטא על פשע. ובמה דברים אמורים ?! –

ראשית, בדין ציין ב"כ הנתבעת כי הסכמת הצדדים אשר קיבלה תוקף של החלטה כוללת התחייבות לפעול "במשותף, תוך גילוי הדדי מלא של כל הפעולות, על מנת לבדוק כל אפשרות להגשים את מטרת חוזה החכירה הראשי, וחכירת המשנה שנעשתה מכוחו." והנה מתברר כי שוב פעלה התובעת כראות עיניה, ללא שיתוף פעולה עם הנתבעת ומבלי לגלות לב"כ הנתבעת את דבר קיומה של הפגישה האמורה.