עירית ירושלים נ' מכון- ירושלים

החלטה

לפני בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד.

המשיבה הגישה כנגד המבקשת תביעה לתשלום חוב ארנונה בגין הנכס ברח' גלעד 12 בירושלים (להלן הנכס) עבור התקופה שמיום 10.11.09 ועד 31.12.13.

ביום 17.7.13 ניתן כנגד המבקשת פסק דין בהעדר הגנה. פסק הדין ניתן על יסוד אישור מסירה ותצהירו של המוסר מהם עולה כי כתב התביעה הודבק בכתובתה הרשומה של המבקשת ביום 9.5.13, וזאת לאחר שלושה ביקורים במקום.

המבקשת עותרת לביטולו של פסק הדין. בתצהיר התומך בבקשה נטען כי המבקשת לא קיבלה את כתב התביעה שכן משרדי המבקשת אינם נמצאים בכתובת בה הודבק כתב התביעה מזה למעלה מארבע שנים. יתר על כן, בכל התכתובות שהתנהלו בין המשיבה למבקשת לאחרונה הופיעה כתובתה המעודכנת של המבקשת ושליח המשיבה אף ביקרו בה. למבקשת אף תיבת דואר הרשומה ככתובת למשלוח דואר.

לגופה של התביעה טוענת המבקשת, כי בשנת 2012 ניהלה מו"מ עם המשיבה בנוגע למתן פטור מארנונה בעקבות פטור שאושר על ידי משרד הפנים ובחודש אוגוסט שנת 2012 החליטה המשיבה לאשר את הפטור רק בחלקו. המבקשת הגישה השגה על ההחלטה ומאז ועד היום מתנהל מו"מ רציף הכולל הגשת חומר ותצהירים בהתאם לבקשות המשיבה. במשך כל התקופה היה מוסכם על הצדדים כי עד למתן החלטה סופית בעניין, תשלם המבקשת את הסכום שאינו שנוי במחלוקת לפי הפטור שאושר לה בשנים קודמות ולא יינקטו נגדה צעדי אכיפה. סכום זה אכן שולם.

המשיבה מתנגדת לבקשה. המשיבה טוענת כי כתב התביעה הודבק במשרדי העמותה בכתובת הרשומה ברשם העמותות ועל כן בוצאה המצאה כדין. אין למבקשת אלא להליו על עצמה משלא טרחה לעדכן את כתובתה ברשם העמותות.

עוד טוענת המשיבה, כי הגשת בקשה לפטור מארנונה אינה מצדיקה עיכוב או דחייה של תשלום הארנונה ואינה מהווה הגנה בפני התביעה. כן טוענת המשיבה כי אין לקבל את טענת המבקשת בדבר עיכוב בהליכי הגבייה, שכן בתשובה מטעם העיריה צוין במפורש כי יד להגיע למשרדי המשיבה על מנת להסדיר את החובות ועל כן מדובר בטענה בעל-פה נגד מסמך בכתב. אשר לטענת המבקשת כי היא זכאית לפטור מתשלום ארנונה, טוענת המשיבה, כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בטענה.

לצורך ההכרעה בבקשה לביטול פסק דין יש להפעיל בחינה דו שלבית: תחילה, יש לבחון האם נפל פגם בהמצאת כתב התביעה וההזמנה לדין. אם התשובה על כך היא חיובית, התוצאה האוטומאטית תהא בטלותו של פסק הדין. משמעות הדבר היא, כי כאשר נפל פגם בהליך ההמצאה, אין לבית המשפט שיקול דעת ועליו לבטל את פסק הדין "מחובת הצדק", וזאת ללא קשר לסיכויי ההגנה של הנתבע לגופו של עניין. ואולם, יש להדגיש, כי על המבקש את ביטול פסק הדין להוכיח תחילה כי אכן נפל פגם בהליך ההמצאה, ורק אם השתכנע בית המשפט כי כך הם פני הדברים, כי אז יורה על ביטול פסק הדין מחובת הצדק. ואולם, אם המסקנה היא כי ההמצאה נעשתה כדין, כי אז יש להוסיף ולבחון אם בכל זאת יש מקום לבטל את פסק הדין משיקולי בית המשפט. במקרה זה נהוג להפעיל מבחן כפול, שעניינו בחינת הסיבה לאי הגשת כתב ההגנה, מחד גיסא, וסיכויי ההליך אם יבוטל פסק הדין, מאידך גיסא (רע"א 23542-10-10 מקדאדי נ' עירית ירושלים (פורסם בנבו); רע"א 7034/00 צדקה נ' וייל, [פורסם בנבו] מיום 19.11.2001).

מכאן, שיש לבחון תחילה האם נפל פגם בהמצאת כתב התביעה וההזמנה לדין לידי המבקש. הכלל הוא כי פסק דין, שניתן בהעדר הגנה, יוצר חזקה כי הנתבע הוזמן כדין ובית המשפט בדק את מסמכי המסירה והשתכנע כי אכן המסירה בוצעה כדין. במצב דברים זה, מוטל הנטל על הנתבע לשכנע בדבר אמיתות טענתו כי לא הוזמן כדין, ולא ידע על דבר ההליכים כנגדו (ד. בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, מהדורה שמינית, עמ' 36; ורע"א 1645/03 יפעת עמידן (שנייצר) נגד בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו)).

בענייננו, כתב התביעה הודבק בכתובת המבקשת כפי שזו רשומה ברשם העמותות. המבקשת טוענת כי משרדיה אינם מצויים בכתובת זו וכי עובדה זו היתה ידועה למשיבה. ואולם, המבקשת לא טרחה לעדכן את כתובתה ברישומים הנדרשים ועל כן בהתאם לתקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מדובר בהמצאה כדין. על כן, אין מקום לביטול פסק הדין מחמת הצדק.

ואולם אין במסקנה זו כדי לסתום את הגולל על הבקשה, שכן כאמור יש לבחון האם יש מקום לביטול פסק הדין משיקולי בית המשפט. בעניין זה על בית-המשפט ליתן דעתו לשני שיקולים: הראשון - מה היתה הסיבה לאי ההתייצבות לדיון (או לאי הגשת כתב ההגנה) והאם היה הדבר נעוץ בזלזול בבית המשפט; "צירוף נסיבות אומלל"; אי הבנה; הסח הדעת או רשלנות (ראו ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ, פיסקה 15 לפסק דינו של השופט דנציגר ([פורסם בנבו], 2.2.2009)).  השני – ולו נודעת חשיבות רבה יותר – מהם סיכויי ההגנה (או התביעה – לפי המקרה) של מבקש הביטול (ראו ע"א 32/83 אפל נ' קפח, פ"ד לז (3) 431, 438 (1983) (להלן: עניין אפל)) שכן אם לא תצמח למבקש תועלת מן הביטול אין כל טעם להורות כן רק על מנת שלאחר קיום הדיון בתיק במעמד הצדדים ושמיעת המבקש יצא תחת ידו של בית המשפט אותו פסק-הדין עצמו (ראו י' זוסמן סדר הדין האזרחי 738 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995). ואולם מבקש הביטול אינו נדרש להוכיח באותו שלב כי עומדת לו הגנה איתנה ודי בכך שיוכיח קיומה של הגנה לכאורית (ראו: עניין אפל, שם; אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 373 (מהדורה עשירית, תשס"ט)).

המבקשת טוענת כי לא ידעה על הגשת התביעה נגדה, שכן משרדיה אינם מצויים בכתובת בה הומצא כתב התביעה. בנסיבות אלה, משלא ידעה המבקשת על המצאת התביעה נגדה, הרי שאין לומר כי התנהגותה גובלת בזלזול בבית המשפט.

שנית, וזו הנקודה המרכזית, הרי שהמבקשת הציגה סיכויי הגנה לכאורה בפני התביעה. כך, המבקשת טוענת כי בינה לבין המשיבה מתנהל מו"מ במסגרתו הוסכם כי המבקשת תשלם את סכום החוב שאינו שנוי במחלוקת עד לבירור טענתה בעניין זכאותה לפטור. ואכן המבקשת שילמה את סכום החוב שאינו שנוי במחלוקת. לנוכח טענת המבקשת בעניין ההסכמה בינה לבין המשיבה, הרי שיש ליתן לה את יומה בבית המשפט.

כידוע, מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו: ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 524; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995), בעמ' 675. לפיכך נפסק כי גם מי שההגנה שבפיו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל מתן רשות להתגונן. במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אין בית המשפט רשאי לקבוע עובדות או לקבוע מהימנות עדויות ואף טענה שהעלה הנתבע בעל-פה כנגד מסמך בכתב יכולה לבסס הגנה לכאורה (זוסמן, בעמ' 675-676, 678). ככל שהנתבע הציג הגנה לכאורה יש ליתן לו רשות להתגונן ואין לבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מהו טיב ראיותיו (ראו: ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (פורסם בנבו)).

מכאן שגם אם טענת המבקשת היא טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב, הרי שיש ליתן לה רשות להתגונן ואפשרות להוכיח את טענתה באמצעות ראיות.

לאור האמור, אני מורה על ביטולו של פסק הדין ועל מתן רשות להתגונן למבקשת וזאת בהתאם לסמכותי על-פי תקנה 214(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תוך חיוב המבקשת בהוצאות, בשל מחדלה באי הגשת בקשת רשות להתגונן במועד, בסכום של 1,500 ₪, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי.

המבקשת תפקיד את ההוצאות בקופת בית המשפט בתוך 30 יום, שאם לא כן תידחה הבקשה.

לאחר שישולמו ההוצאות ולנוכח סכום התביעה היא תידון בסדר דין מהיר, ועל הצדדים לנהוג בהתאם להוראת תקנה 214ב' 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות").

התובעת תמציא לבית המשפט ולבעלי הדין את המסמכים שיש לצרף לכתב התביעה לפי תקנות 214ג ו-214ח לתקנות, בתוך 30 יום, וכן תפרע את הפרשי האגרה אותם עליה לפרוע על-פי דין.