עירית טבריה נ' מזרחי

פסק דין

מבוא

זוהי תביעה שטרית שעניינה שיק בסך של 150,000₪ שמועד פרעונו 10.7.2000 ושאותו משכה הנתבעת לפקודת התובעת (להלן "העירייה").

הנתבעת טוענת כי השיק הוצא ממנה בכפייה בלחץ ובעושק על ידי מעקל מטעם העירייה, וזאת במסגרת הליכי עיקול והוצאת מטלטלין שביקש המעקל לבצע ביום 10.7.2000 במסעדת "צלי אש" בטבריה (להלן "המסעדה"), אשר הייתה בבעלותו של מי שהיה הידוע בציבור של הנתבעת - שמואל אוחנה ז"ל (להלן "המנוח") ולשם גביית חובות ארנונה של המנוח בגין המסעדה.

העירייה טוענת, מנגד, כי הנתבעת לא הוכיחה טענותיה בעניין הכפייה והעושק, טענות אשר הועלו על ידה רק 7 שנים לאחר משיכת השיק, וכי לא הוכחו התנאים להכרה בהגנה כזו, לרבות מתן הודעה תוך זמן סביר. לעירייה עומדות חזקות בעניין חוב הארנונה של המנוח, אותן לא הצליחה הנתבעת לסתור ועל כן, דין הגנתה של הנתבעת להידחות.

בהתחשב במהות התביעה ובטענות ההגנה, הוחלט ע"י כב' השופטת נסים שי על שינוי סדר הבאת הראיות, כך שעל הנתבעת רובץ הנטל הראשוני להוכחת טענותיה.

טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת כי היא והמנוח היו ידועים בציבור אשר חיו ביחד וגידלו את ילדיהם המשותפים עד לפטירתו ביום 5.12.2003. הנתבעת איננה יורשת עזבונו של המנוח ולא הייתה שותפה במסעדה. דובר בנכס של עמידר שהמנוח היה דייר מוגן בו עוד לפני שהשניים הכירו.

באשר לנסיבות משיכת השיק - הנתבעת טוענת כי ביום 10.7.2000 (זמן הפירעון המופיע על השיק), הגיע למסעדה אדם שהציג עצמו כמעקל מטעם העירייה, עם משאית, וטען כי למנוח יש חוב לעירייה וכי הוא נשלח על ידי העירייה לעקל את הרכוש במסעדה ולקחת אותו. המעקל הסביר למנוח כי אם ישלם לו סכום כסף כלשהו, הוא לא יבצע את העיקול. המנוח השיב כי הוא איננו חייב לעירייה את הסכום הנטען וכי העירייה חייבה אותו בטעות עבור נכסים שאין לו קשר אליהם. עוד הוא הסביר למעקל, כי תלוי ועומד ערר שהגיש בעניין ועל כן מדובר בחוב השנוי במחלוקת ואסור לבצע עיקולים בגינו. לאחר דברים אלה עזב המעקל את המסעדה.

דבר אותו אירוע נמסר לנתבעת על ידי המנוח, אשר ביקש ממנה להגיע למסעדה ולהישאר שם עד לחזרתו, שכן הוא יצא לצורך סידורים.

זמן מה לאחר שהמנוח עזב את המסעדה ובטרם חזר, הופיע במסעדה "אדם גדל גוף ושרירי ובעל מראה מרתיע", אשר הציג עצמו כמעקל מטעם העירייה, כשהוא עם משאית ובה אנשים נוספים. המעקל מסר לנתבעת כי הוא היה במסעדה קודם לכן וחזר על מנת לקחת כסף או לבצע עיקול "מה שאני מחליטה" - כך אמר לנתבעת בצעקות גסות ובאלימות. הנתבעת נבהלה מאד והסבירה למעקל שהיא לא מחליטה, היא ניסתה להתקשר למנוח על מנת להודיע לו שהמעקל נמצא במסעדה אך לא הצליחה לאתרו. הנתבעת אמרה למעקל את מה שאמר לה המנוח קודם לכן - שאין למעשה חוב כפי שהעירייה טוענת ושהוגש ערר. המעקל דחה את דבריה "בצעקות מקפיאות דם" והודיע לה כי הוא לא מתכוון לעזוב את המסעדה אם לא ישולם לו סכום כסף במזומן בתוספת הוצאותיו. בשלב זה עזבו אורחי המסעדה את המקום והעובדים נבהלו ובאו לראות מה קורה. המעקל אמר לנתבעת כי אם היא לא תשלם לו כסף במזומן הוא יזמין משטרה ויגיש נגדה תלונה ויבקש לעצור אותה על שהיא מפריעה לו בביצוע העיקול, ואחר כך הוא "מרים את כל המסעדה". הנתבעת אמרה למעקל כי ממילא אין לה כסף לשלם לו. תגובתו הייתה איומים נוספים בצעקות רמות ובהתנהגות בריונית ממש. העובדים החלו לעזוב את המסעדה והנתבעת נותרה שם לבדה מול מעקל מאיים הצועק ומתנהג באלימות, היא פחדה ונלחצה והרגישה מאוימת פיזית, היא לא יכלה לחשוב בצורה הגיונית והרגישה שהיא תחת לחץ איום ובלתי פוסק, היא קיבלה סחרחורת איומה ולא יכלה לחשוב ולתפקד באופן הגיוני. אז הציע המעקל "לבוא לקראתי" ואמר "תני לי שיק ע"ס 150,000 ₪ ואז אעזוב את המקום". הנתבעת התמוטטה פיזית ונפשית וישבה על כסא מבלי יכולת לזוז ולדבר. היא אמרה למעקל כי היא איננה מכירה סכומים כאלה ואין לה אותם ואם תרשום שיק בסכום כזה, הוא ממילא לא יכובד. המעקל שב ודרש שיק מחשבון הנתבעת והוסיף וצעק, הנתבעת הייתה על סף אפיסת כוחות והמעקל הציע כי תמשוך שיק מחשבון הבנק שלה והוא לא יפקיד אותו אלא רק יוכל להציגו בעירייה כהוכחה לכך שהיה במסעדה. הנתבעת סירבה לכך אך היא "זכתה" לפרץ של צעקות ואיומים שהמשטרה כבר בדרך ועל כן, בידיים רועדות ובבכי היא כתבה את השיק כדרישת המעקל, וזאת בניגוד לרצונה ולדעתה.

הנתבעת טוענת כי הלחץ בו הייתה נתונה, ניכר מכתב ידה ומהעובדה שהשמיטה ספרה "0" ורשמה את המספר 15000 ₪. רק בשלב מאוחר יותר, שלא בנוכחותה ושלא בידיעתה או הסכמתה, "יד נעלמה" הוסיפה, בעט שונה, אפס נוסף וכן פסיק, באופן שהפך את המספר ל- 150,000.

הנתבעת טוענת כי היא אמרה למעקל "תבטיח שלא להפקיד את השיק" והוא אמר לה לכתוב זאת על השיק והיא כתבה על השיק את מה שהוא אמר לה לכתוב: "השיק ניתן תחת לחץ תחת מחאה שהו(א) לא ישולם". רק בשלב מאוחר יותר ושלא בנוכחותה או ידיעתה, "יד נעלמה" מחקה את המילים "לא ישולם".

לאחר שהמעקל קיבל לידיו את השיק, הוא שב ואמר לנתבעת כי אין לה מה לדאוג ושהיא יכולה לסמוך עליו שהשיק לא יופקד בבנק לפירעון. הנתבעת סמכה על דבריו אך בדיעבד התברר לה שהוא שיקר לה והטעה אותה והוציא ממנה במרמה את השיק.

באשר לחובות הארנונה הנטענים על ידי העירייה – הנתבעת טוענת כי לאחר פטירת המנוח התברר לה כי העירייה חייבה אותו ביתר ובגין נכסים שאין לו קשר אליהם. כל החיובים הלא חוקיים החלו בשנת 2000, כאשר העירייה העבירה על שם המנוח, באופן לא חוקי ורטרואקטיבי, נכסים שהיו רשומים על שם משה אוחנה שהיה מסוכסך עמו. העירייה אף חייבה את המנוח בגין חיוביו של בן דודו הנושא את אותו שם וכן היא גבתה במסגרת עיקולים חובות שאינם של המנוח. הנתבעת טוענת כי מכל מקום החוב בגינו הוטל העיקול ונלקח השיק איננה חובה שלה.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי העירייה לא פעלה לגביית השיק במהלך שנים ארוכות ועד לסף תקופת ההתיישנות. העירייה המתינה עד לאחר מותו של המנוח והגישה את השיק לביצוע בהוצאה לפועל רק בשנת 2006 – 3 שנים לאחר מותו. כתוצאה מכך, נמנעה מן הנתבעת האפשרות להעלות טענות ועובדות רבות שהיו בידיעת המנוח ואינן בידיעתה. העירייה לא פעלה כפי שרשות סבירה צריכה לפעול לשם גביית חובותיה והנתבעת הסתמכה על כך שלא פנתה אליה במשך שנים ארוכות. התנהגות העירייה מלמדת כי היא ויתרה על זכותה לגבות סכום כלשהו מן הנתבעת על פי השיק.

הנתבעת העלתה בתצהירה גם טענות קיזוז, אולם טענות אלה לא נטענו שוב בסיכומיה.

טענות העירייה

העירייה הגישה תצהיר עדות ראשית של בת שבע דוד, אשר משמשת כאחראית מדור שומה במחלקת המסים שלה. המצהירה טוענת כי השיק נשוא התביעה נמשך לטובת העירייה על ידי הנתבעת לטובת פירעון חוב ארנונה של המנוח, בגין המסעדה. על פי רישומי העירייה, נכון לסוף שנת 2000 עמד חובו של המנוח בגין המסעדה על סך של למעלה מ- 400,000 ₪, כפי שהדבר עולה מתדפיס החוב שצורף לתצהיר.

המצהירה טוענת כי לא ידוע לה דבר מידיעה אישית בנוגע לנסיבות משיכת השיק, שכן אין במסמכי העירייה כל אזכור בכתב או מכתב כלשהו המעלה טענות הנתבעת בנוגע לנסיבות הנטענות.